רע"א 9076/05

תקציר

בבואו לדון בתיק, דחה בית המשפט את בקשת המבקש לערער, והתמקד בעיקר במחלוקות העובדתיות בין הצדדים בנוגע לבעלות בקרקע. בית המשפט הדגיש כי הטענות שהועלו לא העלו סוגיות בעלות משמעות משפטית או ציבורית מעבר לאינטרסים של הצדדים המעורבים, בהתייחסו לתקדימים המדגישים את הצורך של עניינים משפטיים להתעלות על אינטרסים פרטיים כדי להצדיק ערעור נוסף. טענת המבקש בדבר תקופת ההתיישנות נדחתה מחוסר ראיות ומשום שהמבקש לא טען לבעלות הנגזרת מהמקרקעין עצמם, הרשומים על שם המדינה. בית המשפט עמד על כך שהנטל להוכיח בעלות מוטל על המבקש, במיוחד במקרים של מקרקעי ציבור, וציטט פסיקות קודמות כדי לחזק כי יש להוכיח חזקה נוגדת כדי שתקופת ההתיישנות תחול. למרות הטענות כי על המדינה לפקח על נכסיה ביתר שאת, טען בית המשפט כי המורכבות של ניהול המדינה צריכה למתן את הציפיות בנוגע לפיקוח מתמיד. הסתמכותה של המבקשת על פסקי דין קודמים לא צלחו, שכן אלה לא היו ישימים לגבי מקרקעין המסווגים כמסוג מירי. בית המשפט דחה גם את טענות השיהוי, וציין כי המשיב פתח בהליכים משפטיים הרבה לפני שמגבלות החוק היו רלוונטיות. לבסוף, לא נקבעו הוצאות, וההחלטה התקבלה רשמית ללא הוראה נוספת לערעור.