ע"פ 5013/09

תקציר

פסק הדין המדובר קשור לתיק אלימות במשפחה, בו הואשם המשיב (הבעל) בשני סעיפים של תקיפת אשתו, שהייתה המתלוננת. האישום הראשון התייחס לאירוע שהתרחש ביום 1.4.07, בו השליך המשיב חפצים לעבר אשתו, הטיח את ראשה ברצפה והניח את רגלו על בטנה, תוך שהוא גורם לאדמומיות ונפיחות בקרקפת. האישום השני היה בגין דחיפת המתלונן במהלך ויכוח ביום 29.5.08. המשיב עלה לישראל מארה"ב עם משפחתו וללא עבר פלילי קודם. הערכאה הנמוכה יותר פסקה תחילה לטובת המשיב, מבלי להרשיעו, ובמקום זאת הטילה עליו 150 שעות עבודות שירות וצו מבחן לשנה. על פסק דין זה הוגש ערעור בנימוק שהוא מעביר מסר שגוי בדבר חומרת האלימות במשפחה והאינטרס הציבורי מחייב הרשעה. עוד טען המערער כי האירועים לא היו בודדים והיו מעשי אלימות קודמים, אשר הוזכרו בתסקיר שירות המבחן. השופטים, חנה בן-עמי, תמר בזק-רפפורט ודוד מינץ, פסקו לטובת הערעור וקבעו כי האינטרס הציבורי בהרתעה מפני אלימות במשפחה גובר על שיקולי שיקום פרטניים. הם הרשיעו את המשיב בכתב האישום המתוקן, תוך השארת יתר חלקי פסק הדין של הערכאה הנמוכה על כנם. השופטים הדגישו כי מעשיו של המשיב לא היו אירועים בודדים אלא חלק מדפוס התנהגות בעייתי, והעובדה שהמתלוננת תיארה אותו כאדם אוהב ודואג לא הפחיתה מחומרת מעשיו. בנוסף, ציינו השופטים כי חששותיו של המשיב מפני השפעת הרשעה על העסקתו אינם מהותיים דיים כדי להצדיק היעדר הרשעה, מה גם שהיה מובטל בעת מתן פסק הדין. בכך התקבל הערעור, והמשיב הורשע בכתב האישום המתוקן.