בר"ע 43/76

תקציר

המחלוקת במקרה זה נסובה סביב פרשנותה של צוואה שהותיר אחריו המנוח, עקיבא רוס. אשתו והמשיבים חלוקים ביניהם באשר למשמעות הצוואה, ובפרט בשאלה האם זכאים המשיבים לסכום כסף מהעיזבון. הסעיפים הרלוונטיים לצוואה, ב', ג' ו-ד', מתארים שני תרחישים: אם האישה הותירה אחריה את המנוח או אם היא נפטרה לפניו. בתרחיש הראשון, האישה יורשת את כל הרכוש אך מתבקשת להפריש סכום כסף למשיבים, בתנאי שהדבר לא יפגע בעתידה הכלכלי. בתרחיש האחרון, הנכס מתחלק באופן חד משמעי בין היורשים הנזכרים בסעיף ג', לרבות המשיבים. המשיבים טוענים כי הם זכאים לחלוקה ברורה של העיזבון כמפורט בסעיף ג'. פסק דינו של בית המשפט המחוזי צידד במשיבים, ופירש את הצוואה כמשמעה הוראה מחייבת להפריש את הסכום המדובר למשיבים, גם אם האלמנה יורשת. הם ביססו פרשנות זו על סעיף 54 לחוק הירושה, המחייב להתחשב בכוונת המצווה ונסיבותיו. על פי פרשנותו של בית המשפט המחוזי, עקיבא התכוון להיטיב עם המשיבים ועם ארגון נכי צה"ל, ולהותיר להם סכומים נקודתיים. אולם, בית המשפט העליון הפך פסק דין זה, בקובעו כי הצוואה ברורה ואינה טעונה פרשנות לפי סעיף 54. לשון הצוואה מבטאת בבירור את כוונותיו של עקיבא, והתנאי הנזכר אינו משנה את אופי הבקשה מפנייה גרידא להתחייבות מחייבת. פסיקת בית המשפט העליון מדגישה כי מפרשנותה המילולית של הצוואה עולה כי הבקשה להפריש את הסכום אינה חובה, גם אם מתקיים התנאי. מבחינה מוסרית, האלמנה חופשייה למלא את משאלתו של בעלה המנוח, אך היא אינה מחויבת לכך אם הדבר עלול לסכן את ביטחונה הכלכלי. משכך, מקבל בית המשפט העליון את הערעור, מבטל את החלטת בית המשפט המחוזי ומדגיש את אופייה הברור והחד-משמעי של הצוואה.