ת"א 5500-03-19

תקציר

התובע, עובד שעבד כמאבטח, הגיש תביעה נגד מעסיקו (הנתבע מס' 1) ובעל הנכס (הנתבע מס' 3) לאחר שנפגע בתאונה שאירעה בעת עבודתו בסניף האחרון. התובע טען כי נפל מכיסא שנשבר בעת שישב עליו במהלך המשמרת שלו, וכתוצאה מכך נגרמו לו חבלות בראש ובגב. עם זאת, הנתבעים הכחישו את האירוע וטענו כי התובע לא הביא כל ראיה שתתמוך בטענתו. בית המשפט בחן את נסיבות התאונה ומצא כי גרסת התובע לנפילה מהכיסא סבירה יותר. עם זאת, לא ניתן לקבוע האם הכיסא נשבר משום שהתובע התנדנד עליו או מכל סיבה אחרת, שכן התובע לא הביא ראיות מספיקות. עוד ציין בית המשפט כי התובע יכול היה לחזק את טענתו על ידי זימון עדים שנכחו לאחר התאונה אך בחרו שלא לעשות כן. בנוסף, בית המשפט שקל את הימנעותו של התובע מהגשת התביעה בהקדם, שכן היא התרחשה חמש שנים לאחר התאונה. שיהוי זה עורר קשיים ראייתיים והכביד על התובע בשאלת החבות. בית המשפט הגיע למסקנה כי התובע אכן נפל מהכיסא, אך לא הצליח להוכיח כי הנפילה נגרמה כתוצאה משבירת הכיסא או מרשלנות כלשהי מצד הנתבעים. באשר לחבות הנתבעים, בחן בית המשפט את הוראות סעיף 41 לפקודת הנזיקין אך מצא כי לא התקיימו התנאים להחלתה, בפרט בכל הנוגע לרמת השליטה בנכס. בית המשפט עמד גם על חובות הזהירות הרעיוניות והקונקרטיות שחבו הנתבעים כלפי התובע והגיע למסקנה כי אף אחד מהנתבעים לא הפר חובות אלה, שכן הפגם הנטען של הכיסא לא היה ידוע מראש. בסופו של דבר, בית המשפט קבע כי התובע לא הביא ראיות מספיקות להוכחת טענתו והורה על מחיקת התביעה. כל צד היה אחראי לשאת בהוצאות המשפטיות שלו, בהינתן הסכמת התובע לפתור את התיק באמצעות הסדר פרוצדורלי שהוצע קודם לכן. פסק הדין ניתן בהעדר הצדדים ביום 15.12.2022.