עת"מ 21054-10-20

תקציר

העותרים ביקשו לבטל הקצאת שטח מסוים בתכנית שדה דב לטובת דבי ציבורי (דיור להשכרה בר השגה), בטענה כי היה מקום להפקיע את הקרקע ולהקצותה לעירייה למטרה זו, ולא בדרך של איחוד וחלוקה, שלטענתם עולה כדי הפקעה ללא פיצוי. עוד טענו כי דבי הציבורית אינה נחוצה לצרכי השכונה וכי ישנן דרכים אחרות פוגעניות פחות להשגת המטרה. כמו כן, דרשו העותרים להקצות להם זכויות בנייה נוספות על חשבון דבי הציבורית ומקרקעי העירייה. המשיבים טענו כי דבי הציבורית היא חלק בלתי נפרד מהתכנון, וביטולה מחייב חזרה למוסדות התכנון לדיון מחודש. עוד טענו כי הקצאת קרקעות לצרכי ציבור יכולה להיעשות בדרך של איחוד וחלוקה, וכי מוסדות התכנון בחרו בדרך הפעולה המתאימה תוך התחשבות בחיסכון בכספי ציבור. בית המשפט דחה את העתירה מכמה טעמים. ראשית, נמצא כי העתירה הוגשה באיחור, דבר הגורם למעשה אפשרי, שכן התוכניות כבר אושרו, פורסמו לתוקף ונמצאות בהליכי ביצוע. בית המשפט גם מתח ביקורת על כך שהעותרים לא הצטרפו לגורמים הרלוונטיים שעלולים להיפגע מקבלת העתירה, קרי בעלי הזכויות במקרקעין המיועדים לדבי ציבורי. לגופו של עניין, קבע בית המשפט כי למוסדות התכנון שיקול דעת לבחור את שיטת ההקצאה לצרכי ציבור, וכי איחוד וחלוקה הם אמצעים לגיטימיים לכך, ללא קשר לסוג המטרה הציבורית. דבי הציבורית נמצאה כחלק בלתי נפרד מהחזון התכנוני, וביטולה יחייב חזרה לשלב התכנון, דבר שיגרום לעיכוב משמעותי ויפגע באינטרס הציבורי. בית המשפט דחה גם את טענות העותרים כי דבי הציבורית אינה נדרשת וכי קיימות חלופות פוגעניות פחות, תוך הדגשת חשיבותם של יעדי השוויון החברתי והגיוון. לבסוף, קבע בית המשפט כי הפתרונות שהציעו העותרים אינם מעשיים ונעדרי בסיס משפטי. לפיכך נדחתה העתירה, והעותרים חויבו לשלם למשיבים שכר טרחת עורך דין בסך 60,000 ₪.