רע"א 1101/20

תקציר

בפסק דין זה הכריע בית המשפט בבקשה שעניינה התיישנות בתביעת נזיקין שעניינה רשלנות לכאורה שהובילה לאבחון מאוחר של מחלת הסרטן. בתחילה החליט בית המשפט להתייחס לבקשה כאילו ניתנה רשות ערעור. המערערים טענו כי הרשלנות לא התגלתה, ולכן תהו מתי החלה תקופת ההתיישנות. על פי סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין, תקופת ההתיישנות מתחילה בדרך כלל כאשר מתרחש או מתגלה נזק, כאשר התביעות מתיישנות עשר שנים לאחר אירוע הנזק. עם זאת, בית המשפט התמקד בסעיף 8, והתייחס למצבים בהם עובדות נעלמות מידיעתו של התובע שלא מרצון. סעיף זה דורש בורות סובייקטיבית ואובייקטיבית כאחד כדי שתקופת ההתיישנות תושעה. בית המשפט הדגיש כי חשד או מודעות לתביעה פוטנציאלית פותחת את תקופת ההתיישנות, ללא תלות בראיות זמינות. המשיבים טענו כי יש להתחיל את ההתיישנות מאוחר יותר, שכן לא היה "קצה חוט" או חשד במהלך הטיפולים הראשוניים. על טיפולו הקודם של בית המשפט המחוזי בתיק נמתחה ביקורת על כך שלא שקל מתי המנוח חשד ברשלנות. בית המשפט קבע כי יש לחזור לבית המשפט המחוזי כדי לקבוע באופן ספציפי מתי התובע, או אדם סביר, חשד לרשלנות, שהשפיעה על תחילתו של החוק. הערעור התקבל בחלקו, והורה לערכאה הנמוכה יותר לבחון יסודות אלה על סמך העובדות, ולדון בסוגיית ההתיישנות לצד התביעה במידת הצורך. לא התקבלה הזמנה להוצאות, וההחלטה התקבלה סופית ב-21 במאי 2020.