ת"א 9432/07

תקציר

הסכסוך הוא בין שני צדדים - התובעת מס' 1, חברה שהוקמה על ידי הנתבעת מס' 3 ומשפחת דוד, והנתבעת מס' 1, חברה גרמנית המשווקת נעליים תחת המותג פישר מרקנשאו, והנתבעת מס' 2, מנהלה ובעליה של הנתבעת מס' 1. התובעת מס' 1 טוענת כי היא בעלת הזכויות הבלעדיות לשווק את נעלי פישר מרקנשו בישראל, בין אם באמצעות המחאת זכויות מהנתבעת 3 ובין אם בדרך של הסכם ישיר עם הנתבעים, ותובעת פיצויים מהנתבעים בגין הנזקים שנגרמו עקב הפרתם הנטענת. לחילופין, טוענים התובעים כי הנתבעים ניהלו עמם משא ומתן בחוסר תום לב. הנתבעים מכחישים את כל הטענות לעוולה וטוענים כי לתובע מס' 1 לא הוענקו זכויות זיכיון כלשהן, וכי כל המו"מ עם התובעים נכשל בשל התנהלותם של התובעים עצמם. בית המשפט פוסק לטובת הנאשמים. נפסק כי התובעת מס' 1 לא הביאה ראיות מספיקות להוכחת טענותיה. טענת התובעים כי הנתבע מס' 3 מחה להם את זכויותיו ללא ידיעת הנתבעים אינה נתמכת באמירות מפורשות בתצהירים או בתלונה, והימנעותם של התובעים מלזמן את הנתבע מס' 3 כעד מחלישה את טענתם. יתר על כן, המחאת זכויות כזו ללא הסכמת הנתבעים תהיה חסרת תוקף על פי החוק ותנאי הסכם החלוקה. בית המשפט דוחה גם את טענת התובעים כי נוצר קשר חוזי ישיר בין התובעת מס' 1 לבין הנתבעים, וקובע כי עמדת הנתבעים לאורך כל המשא ומתן הייתה כי יידרש חוזה מפורט בכתב, והתובעים לא הציגו מסמך כזה. בנוסף, בית המשפט אינו מקבל את טענת התובעים כי הנתבעים ניהלו משא ומתן בחוסר תום לב. מהראיות עולה כי סכסוכים מסחריים, כמו גם תפקידו המהותי של הנתבע 3 בעיני הנתבעים, היו הסיבות לכישלון המשא ומתן, דבר שאינו יכול להיחשב כחוסר תום לב. לבסוף, התובעים גם לא הביאו ראיות מספיקות לנזקיהם, תוך הסתמכות על התייחסות עמומה בלבד לאישור רואה חשבון, שלא הוגש כראיה. לפיכך, התביעה נדחית, והתובעים נדרשים לשלם לנתבעים 50,000 ₪ שכר טרחת עורך דין, בצירוף מע"מ והוצאות משפט.