ע"א 1191/00

תקציר

פסק הדין מתייחס לסכסוך על הסכם פשרה בו היו מעורבות מספר חברות וערביהן, שלא הצליחו להחזיר הלוואות לבנק המשיב. ההסכם כלל סעיף המאפשר לבנק לעקל כל נכס העולה על 200,000 דולר המוחזקים בידי המערערים בתוך שלוש שנים. הבנק עתר לעיקול זמני של נכסי המערערים, ובית המשפט המחוזי נעתר לכך. המערערים ערערו על החלטה זו, אך השופט עדיאל דחה אותה. השופט קבע כי הבנק הוכיח די הצורך את החזקת המערערים בנכסים העולים על הסף המוסכם, ובכך הצדיק את צו העיקול. זאת, בהתבסס על ראיות שכללו רישומי בנק, מניות חברה ורכב, למרות חובות ושעבודים הקשורים בהם. השופטת הסכימה עם טענת הבנק כי גילוי נכסים אלה הפעיל את סעיף הפשרה, והסעד הזמני התיישר עם התביעה העיקרית. בנוסף, לא מצאה השופטת עילה לבטל או לצמצם את היקף העיקולים, מה גם שבקשת המערערים נגעה להחלטות במעמד צד אחד שכבר הוכרעו. ההחלטה אישרה את פסק דינו של בית המשפט המחוזי, שהותיר את העיקולים הזמניים על כנם ודחה את בקשת המערערים לשחרר כספים להחזרי הלוואות. המערערים חויבו בהוצאות המשפט של הבנק, ואילו בקשות המשיבים הפורמליים להוצאות ולמינוי כונס נכסים נדחו בשל הימנעותם מלערער על ההחלטה המקורית.