עב"ל 30802-07-21

תקציר

בהחלטה שהותוותה לעיל בחן בית המשפט את הקריטריונים לפי תיקון 79 לחוק משנת 2005 שעניינם הכרה בירידה בשמיעה כפגיעה בעבודה עקב חשיפה לרעש. סעיף 84א(א) קובע תנאים מחמירים, לרבות חשיפה לרעש מתמשך ופוגעני החורג מהרמות המותרות, ליקוי שמיעה של 20 דציבלים לפחות בכל אוזן והגשת תביעות בתוך פרק זמן מסוים. הדיון התמקד בשאלה האם המשיב עומד בקריטריונים לפי סעיף 84א(א)(1), שכן לא הייתה מחלוקת לגבי סעיפים קטנים (א)(2) ו-(א)(3). תקנות הבטיחות מגדירות "רעש מזיק" וקובעות את רמות החשיפה "המרביות המותרות". בית המשפט בחן האם חשיפתו של המשיב לרעש במהלך פעילות המטווח מהווה "רעש מזיק". עיקר הסוגיה הייתה האם חשיפה אפיזודית למשך ימים ספורים בלבד בכל שנה נחשבת מזיקה. חלק ניכר מהמחלוקת נגע להיעדר בדיקות ספציפיות למדידת רעש, והמוסד טען כי נתונים אלה נחוצים להוכחת חשיפה רציפה והתקפית לרעש. עם זאת, בית המשפט מצא כי בסביבות כמו מטווחים, נתוני רעש קיימים ממוסדות כמו המשטרה או המכון לבטיחות וגהות צריכים להספיק להערכה. כמו כן, נדונה הפרשנות של "רעש מתמשך ופוגעני", כאשר בסופו של דבר הסכים בית המשפט עם פרשנות המוסד לפיה רעש כזה צריך להתרחש בתדירות גבוהה כחלק מעבודה שוטפת. משכך, אין לראות בעובד שנחשף באופן ספורדי בלבד כמי ש"עובד עם רעש מזיק", ומכאן נשללה הכרתה של המשיבה כ"נפגעת עבודה". פסק הדין אמנם הותיר מקום לתביעות בגין פגיעה מאירועים בודדים או בודדים המכוסים בסעיף אחר של החוק, אך הדבר לא היה ישים במקרה זה. בית המשפט הכיר במחדלים פרוצדורליים של המוסד במהלך הליך הערעור והחליט שלא להטיל עליהם הוצאות נוספות, למרות שפסק לטובתם.