ת"א 27059-01-10

תקציר

הדיון נסוב סביב השאלה האם ההחלטה לטפל במצבו הקשה של המטופל ברגל באמצעות טיפול תרומבוליטי במקום ניתוח מיידי היוותה רשלנות מצד בית החולים המטפל, בית החולים רמב"ם, שהובילה בסופו של דבר לקטיעת הרגל. השופט מסכם בהרחבה את ההיסטוריה הרפואית של הטיפול בחולה במשך מספר ימים. הם מפרטים את ההחלטה לטפל תחילה בחולה בתרופות טרומבוליטיות עם אשפוזו, שמטרתן להמיס קרישי דם. החלטה זו מוצדקת על ידי מספר מומחים רפואיים כטיפול סטנדרטי וגישה סבירה, בהתחשב בחומרת המצב כאשר המטופל הגיע לבית החולים. המומחים מסכימים גם כי סיכויי ההצלחה בניתוח היו תמיד נמוכים. הסוגיות המרכזיות לקביעה הן האם הייתה רשלנות בהשתלת הצנתר ובטיפול שלאחריו, והאם עיכובים בניתוח גרמו לנזק בלתי הפיך. בתביעה נטען כי איחור של ארבע שעות בהכנסת הצנתר בעת קבלתו וחוסר השגחה לכאורה במהלך הלילה גרמו לאובדן זמן קריטי. עם זאת, השופטת, ששוכנעה מטיעוני הנתבע ומהמסמכים הרפואיים, קובעת כי הצנתר נשאר במקומו לאורך כל הלילה ולא גרם לרשלנות או נזק כלשהו לחולה. העיכוב השני שנדון הוא הזמן שלקח לבדיקת אנגיו, שהייתה עסוקה בניתוח מוח חירום. השופט מקבל את הסברו של הנתבע כי העברת החולה לבית חולים אחר לצורך הבדיקה לא הייתה מהירה יותר וכי הטיפול הקיים בנוגדי קרישה קנה זמן. הם מסיקים כי הטיפול בתרופות טרומבוליטיות היה סביר וכי הפסקתו מוקדם יותר לא הייתה משנה את התוצאה. בנוסף, השופט מתייחס לטענה בדבר שיהוי בין הניתוח הראשון לשני ולא מוצא ראיות לסחבת בלתי מוצדקת, מה גם שהרופאים עשו מאמצים מתמשכים להציל את הרגל. בסופו של דבר, השופט מוצא לטובת הנתבע, בית החולים רמב"ם, ומגיע למסקנה כי ההחלטות הטיפוליות היו סבירות ולא רשלניות. התביעה נדחית, כאשר כל צד נושא בהוצאותיו, ואגרת בית המשפט מוטלת על התובע. השופט מדגיש כי אמנם התוצאה מצערת, אך לא כל טעות עולה כדי רשלנות, במיוחד כאשר מדובר בבחירה בין אפשרויות רפואיות סבירות.