דנ"א 9656/07

תקציר

פסק דינו של בית המשפט העליון בתיק זה נסוב סביב פרשנותו של סעיף 3(ב) לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, שעניינו תאונות בהן מעורבים מספר כלי רכב. ההוראה קובעת כי אם הולך רגל נפגע מחוץ לרכב בתאונה כאמור, נהגי כלי הרכב המעורבים חייבים ביחד ולחוד בפיצויים. עוד קובע הסעיף כי האחריות מתחלקת שווה בשווה בין הנהגים, ורכב נחשב כמעורב בתאונה אם היה מגע בינו לבין רכב אחר או הנפגע. העותרים ביקשו לערער על פסק דין של ערכאה נמוכה יותר, שקבע כי רק אחד מהנהגים אחראי לפצות את המשיב, שנפגע בתאונת דרכים. בית המשפט העליון, בפסק דין שניתן על ידי המשנה לנשיאה א' ריבלין, הסכים עם החלטת הערכאה הנמוכה יותר. על פי פסק הדין, היעדר קשר סיבתי בין פציעתו של המשיב לבין המגע בין שני כלי הרכב המעורבים גרם לכך שלא ניתן להטיל אחריות על נהג הרכב השני. בית המשפט פירש את סעיף 3(ב) כיוצר הסדר פנימי לחלוקת אחריות, אך כזה שאינו מבטל את הדרישה לקשר סיבתי. מאחר שהמשיב נפגע אך ורק מהרכב הראשון ולא היה קשר סיבתי לנזק שנגרם לאחר מכן לרכב השני, קבע בית המשפט כי רק נהג הרכב הראשון חייב בפיצוי. בית המשפט דחה גם את טענת העותר כי פסק הדין סטה מפסיקה קודמת וכי יש לקיים דיון נוסף, בקובעו כי ההחלטה הוגבלה להגדרת מעגל הגורמים האחראים ולא הכניסה אלמנטים של אשמה למשוואה. משכך, נדחתה העתירה לדיון נוסף, והעותרים חויבו לשלם שכר טרחת עורך דין בסך 10,000 ₪ לשתי קבוצות המשיבים.