דב"ע נו/278 - 3

תקציר

הערעור מתייחס לחישוב שווי שעת עבודה של כבאים המועסקים בעיריית גבעתיים, המשפיע על גובה התשלומים השונים להם הם זכאים. עד מאי 1993 חישבה העירייה את שווי השעה על בסיס 208 שעות עבודה בחודש. אלא שמאז אפריל 1989 נקבע חודש העבודה הסטנדרטי ברשויות המקומיות על 184 שעות, ובגבעתיים עצמה הנורמה היא 173 שעות. הכבאים דרשו לחשב מחדש את ערך השעה לפי המספר האחרון, ולאחר משא ומתן הסכימה העירייה. ההסכם נרשם בפרוטוקול חתום על ידי סגן ראש העיר, נציגי הכבאים וועד העובדים. אלא שמאוחר יותר חזרה בה העירייה וטענה כי לסגן ראש העיר אין סמכות לחתום על הפרוטוקול, ולכן המסמך חסר תוקף. העניין הגיע לבית המשפט, ובית הדין האזורי לעבודה בתל אביב פסק לטובת הכבאים, וקבע כי יש לחשב את שווי שעותיהם לפי 184 שעות בחודש, וכי הפרוטוקול, אף שנעשה בניגוד לפקודת העיריות, תקף. העירייה ערערה על החלטה זו. בית הדין הארצי לעבודה קבע כי חוקת הכבאים משלימה את חוקת העבודה לעובדים ברשויות המקומיות, וכי שתיהן מהוות הסכם אחד. עוד קבע בית המשפט כי אף חוקה אינה מזכה את הכבאים בחישוב שווי שעותיהם לפי 173 שעות עבודה חודשיות. הנוהל שנחתם בין הכבאים לסגן ראש העיר פסול בשל חוסר סמכות מצד סגן ראש העיר, ובשל היותו מנוגד לסעיף 29 לחוק יסודות התקציב. בעוד הכלל במשפט המינהלי אינו מאפשר "השתקת" רשויות מינהליות, בית המשפט מצא כי בנסיבות מסוימות, רשות שפעלה ללא סמכות עשויה להידרש לשלם פיצויים למי שהסתמך על מעשיה בתום לב. אלא שבמקרה הנוכחי הסתמכותם של הכבאים על הפרוטוקול הייתה מינימלית, והאינטרס הציבורי גובר. לפיכך, הערעור נדחה בחלקו, וערכם השעתי של הכבאים יחושב לפי 184 שעות בחודש, החל מאפריל 1989, שכן זכות זו נובעת מהסכם קיבוצי. בית המשפט לא פסק הוצאות, בהתחשב בכך שהערעור התקבל באופן חלקי.