ת"א 29383-05-20

תקציר

בית המשפט מצא כי התובע לא הוכיח כי הנתבעים פעלו ברשלנות בטיפול במצבו הרפואי ולכן תביעתו לפיצויים נדחתה. התובע טען כי הנתבעים כשלו באבחון וטיפול בבעיה הלבבית שלו במועד, דבר שגרם לנכות לצמיתות. עם זאת, בית המשפט מצא כי התובעת לא ביססה הפרת חובת זהירות ולא קיים קשר סיבתי בין ההפרה הנטענת לבין הנזק שנגרם. יסודות עוולת הרשלנות, כמפורט בסעיפים 35 ו-36 לפקודת הנזיקין, לא התקיימו במקרה זה. בית המשפט קבע כי הנתבעים חבים בתובע חובת זהירות, אך לא הפרו אותה. סטנדרט הזהירות הסביר לא נמצא כמי שהופר על ידי מעשי הנאשמים, והאמצעים שנקטו נחשבו סבירים בנסיבות העניין. בנוסף, קבע בית המשפט כי התובע לא הוכיח כי הפרה כלשהי מצד הנתבעים גרמה לנזק שנגרם לו. התובעת טענה כי יש להעביר את נטל ההוכחה לנתבעים בשל נזק ראייתי, אך בית המשפט דחה טענה זו בקובעו כי לא נקבע הצורך באבחנה מבדלת. גם חוות הדעת שהציגו הנתבעים נחשבו קוהרנטיות ואמינות, ותמכו עוד יותר בטענתם. פסק הדין התייחס גם לסוגיית הרפואה המתגוננת והשפעותיה השליליות האפשריות, והדגיש כי לא כל כשל רפואי מהווה רשלנות. בית המשפט ציין את חשיבות האיזון בין הצורך בזהירות בקרב אנשי מקצוע בתחום הרפואה לבין הסיכון שברפואה מתגוננת, תופעה העלולה לפגוע בטיפול בחולים ובמשאבי בריאות הציבור. לסיכום, בית המשפט קבע כי תביעתו של התובע לפיצויים לא צלחה, ולא נפסקו לו פיצויים כלשהם. עם זאת, בית המשפט לא חייב את התובע לשאת בהוצאות המשפט של הנתבעים, בהתחשב בנסיבות המקרה.