בש"פ 7399/00

תקציר

בפסק דינו של בית המשפט העליון בוטלה החלטתו הראשונית של בית המשפט לתעבורה לאפשר למשיב לשמור על רישיון הנהיגה שלו במהלך ההליך המשפטי על ידי בית המשפט המחוזי, והובילה לערעור. בית המשפט העליון בחן את השאלה הקריטית האם נהיגתו של המשיב היוותה סכנה לציבור לפי סעיף 46 לפקודת התעבורה. היה צורך לברר ראיות לכאורה לאשמה, האם התאונה הצביעה על הרגלי נהיגה מסוכנים, או הצביעה על סיכון אינהרנטי הקשור לאופיו של המשיב או להיסטוריה הנהיגתית שלו. בית המשפט הכיר בכך שקיימות ראיות לכאורה לאשמה בתאונה, בה סטה רכבו של המשיב מהכביש, וכתוצאה מכך אירעה התנגשות שגרמה להרוגים. עם זאת, לא הובאו ראיות ממשיות לכך שהתנהגות הנהיגה האופיינית של המשיב הייתה מסוכנת. היסטוריית הנהיגה שלו הראתה עבירה חמורה אחת וכמה עבירות קלות, מה שמרמז על כך שלא היה דפוס מתמשך של התנהגות פזיזה. בנוסף, נראה כי התאונה הייתה אירוע חד פעמי של נמנום ולא רשלנות רגילה. יתר על כן, התביעה עיכבה את הגשת כתב האישום בחודשים ללא הצדקה, והמשיב נסע שלושה חודשים נוספים ללא תקרית לאחר פסילה מנהלית. משכך, הגיע בית המשפט העליון למסקנה כי למרות התוצאה הקשה של התאונה, לא נשקפת מהמשיב סכנה לציבור, והוא הפך את החלטת בית המשפט המחוזי והחזיר לו את רישיונו.