דנ"א 1047/10

תקציר

העותרים ביקשו מבית המשפט לסווג את עלויות הפינוי באותו אופן שבו מסווגות עלויות הפיתוח, אולם בית המשפט העליון דחה את העתירה. בפסק הדין נקבע כי יש לבחון את נסיבותיו של כל מקרה לגופו על מנת להבין את יחסי הגומלין בין חלקיה השונים של העסקה. במקרה דנן, נמצא כי החובות שנטלו על עצמם העותרים קשורות זו בזו ואינן ניתנות להפרדה. בית המשפט ביסס את החלטתו על דרישות המכרז, לרבות הערבות הבנקאית, וכן על התנאי כי הקרקע תועבר ליזם ויתקבלו היתרי בנייה, שכולם היו מותנים בפינוי. בית המשפט קבע כי המכרז תמחר את הקרקע לפי שווי הכולל עלויות פינוי, ובעוד שהעותרים טענו אחרת, בית המשפט מצא טענה זו בלתי משכנעת. זאת ועוד, החלטות בית המשפט בדבר שילוב כל השיקולים, המביאים בחשבון תשלומים ישירים ועקיפים כאחד שביצע הרוכש, תאמו פסיקה קודמת ולא חרגו מעקרונות שנקבעו. התפתחות הדרגתית זו בפרשנות החוק אינה מצדיקה דיון נוסף, מה גם שקיימות דרכים אחרות לתמרץ יזמים לפרויקטים של פינוי בינוי. לפיכך, העתירה נדחתה ללא הוצאות.