רע"א 4982/92

תקציר

עניינו של תיק זה סובב סביב זוג נשוי, המבקשת מס' 1 (המבקשת) ובעלה, המשיב, אשר חיו יחד בארצות הברית. המבקשים חזרו לישראל עם ילדיהם בעוד המשיב שהה בארה"ב. ביניהם התגלעו מחלוקות, שהובילו להתדיינות בבתי משפט בארה"ב ולתביעת מזונות שהגיש המבקש בבית המשפט המחוזי בשנת 1990. בית המשפט המחוזי פסק מזונות זמניים למבקש. בינתיים הגיש המשיב תביעת גירושין בבית הדין הרבני בשנת 1991. בית הדין הרבני נתן את הגט וקבע כי המבקשת ביצעה מעשה מכוער ולכן איבדה את זכותה למזונות. על יסוד זה ביטל בית המשפט המחוזי את חובו של המשיב למזונות זמניים. המבקש ערער על החלטה זו לבית המשפט העליון, אשר קיבל בסופו של דבר את הערעור והחזיר את התיק לבית המשפט המחוזי לדיון נוסף. בית המשפט העליון קבע כי בית הדין הרבני חרג מסמכותו בקובעו כי המבקשת איבדה את זכותה למזונות, שכן עניין זה מצוי בסמכותו של בית המשפט האזרחי. עם זאת, החלטת בית הדין הרבני כי על המבקש להתגרש מהמשיב בשל מעשה כיעור מחייבת ומהווה מעשה של בית הדין. על בית המשפט האזרחי לכבד החלטה זו ולהתחשב בה בבואו לדון בתביעת המזונות, אך היא אינה צריכה להיות הקובעת הבלעדית. על בית המשפט המחוזי לשקול מחדש את סוגיית המזונות על פי הדין העברי והממצאים העובדתיים שהוא קובע, תוך התחשבות בהחלטת בית הדין הרבני בעניין הגירושין ומרד המבקשת, אך גם בהתחשב בכל ראיה שהוצגה העשויה להשפיע על זכותה למזונות. פסיקת בית המשפט העליון קובעת כי לבית המשפט האזרחי סמכות להכריע בענייני מזונות שאינם קשורים לגירושין, והחלטת בית הדין הרבני בעניין מזונות במקרה זה אינה מחייבת. הערעור מתקבל, והתיק מופנה חזרה לבית המשפט המחוזי לפסיקה חדשה בנושא מזונות בהתאם לעקרונות שנקבעו על ידי בית המשפט העליון, מתוך הבנה כי המבקשת אינה זכאית למזונות מיום הגירושין.