ע"א 534/65

תקציר

בית המשפט העליון אישר החלטה של בית המשפט המחוזי שחייבה את המערער, יו"ר מועצה מקומית, לשלם פיצויים לסגנו בגין לשון הרע, ודחה את ערעורו של המערער. ראשיתו של המקרה במחלוקת במהלך ישיבת מועצה בנושא סלילת כבישים, בה העליב המערער את המשיב בהערות גנאי. חרף טענת המערערת כי לא הוכח נזק ממשי, קבע בית המשפט כי דיני לשון הרע, הנובעים מפקודת הנזיקין האזרחית, תש"ד-1944 ומחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965, אינם מחייבים הוכחת נזק ממשי בגין תביעות לשון הרע. די היה בכך כדי להוכיח כי האמירות עלולות להוביל לפגיעה במוניטין. בית המשפט הדגיש הערכה אובייקטיבית של האופן שבו החברה עשויה לתפוס את האמירות המכפישות, במקום להעריך את הנזק הסובייקטיבי שחש התובע. בית המשפט מצא כי ההתבטאויות פוגעות במידה מספקת כדי לפגוע בשמו הטוב של המשיב ובמעמדו החברתי, במיוחד בהקשר הכפרי שבו שני הצדדים היו דמויות מוכרות. בית המשפט מתח ביקורת על כך שהמערערת לא התפייסה עם המשיב לאחר האירוע ואישר את פסיקת הפיצויים והוצאות המשפט של בית המשפט המחוזי. פסק הדין מחזק את העיקרון לפיו לשון הרע, בין אם בדיבור ובין אם בכתב, יכולה להצדיק פיצויים בהתבסס על פגיעה פוטנציאלית במוניטין, ולא על נזק מתועד.