רע"א 5022/13

תקציר

בבואו לבחון את בקשת הערעור הגיע בית המשפט למסקנה כי יש לדחותה מבלי להידרש לתגובת המשיבים. בית המשפט הדגיש כי ערעורים במישור זה, המכונים לעתים קרובות "גלגול שלישי", ניתנים רק כאשר הם כרוכים בשאלות רחבות וכלליות מעבר לאינטרסים המיידיים של הצדדים, מה שלא היה המקרה כאן. ראשית, המבקש לא ביקש במפורש פיצוי כפול לפי סעיף 7א(ג) לחוק איסור לשון הרע, הדורש הוכחת "כוונה לפגוע". יסוד זה כרוך במבחן מהותי שלא נטען ולא הוצג על ידי המבקש בכתבי הטענות המקוריים או בשלבים הבאים. כתוצאה מכך, הניתוחים של הערכאות הנמוכות יותר סביב היבט זה נחשבו מיותרים. בית המשפט המחוזי הסיק באופן דומה מן הראיות כי לא הוכחה "הכוונה לפגוע" הנדרשת, והצביע על כך שנדרשת יותר מאשר ציפייה גרידא לפגיעה; חייבת להיות הפגנה של כוונת זדון. בנוסף, נדחו הטענות בדבר היחס לאישי ציבור משום שלא היה בכך משום חריגה מהפסיקה המקובלת אלא החלת אמות מידה משפטיות קיימות על עובדות ספציפיות. טענת המבקש כי בית המשפט המחוזי רמז על חובה חדשה בגין מטרות לשון הרע נמצאה מוגזמת; בית המשפט הסתפק בהתחשבות בהתנהלותו של המבקש כגורם בבואו לדון בתביעת לשון הרע, ולא ביצירת חובה משפטית חדשה. לבסוף, צוין כי גם אם הוכרה זכות לכפל פיצויים, עניין סכום הפיצוי לבדו אינו מצדיק ערעור נוסף. בסיכומו של דבר, בשל הטעמים הנ"ל, הבקשה נדחתה מבלי לפסוק הוצאות.