תמ"ש 6231/05

תקציר

פסק הדין המדובר קשור לסכסוך רכושי על זכויות במשק חקלאי בתוך מושב, או ביישוב חקלאי. מדובר בשני צדדים עיקריים: התובעים, שהם יורשים על פי הדין העברי, והנתבע, שהוא היורש היחיד שנקבע בצוואתו של הבעלים המנוח של המשק. השאלה המרכזית היא האם הייתה למנוח זכות להוריש את המשק למי שיבחר, או שמא זכויות הקניין הוגבלו בהסכם פשרה. הסכם הפשרה המדובר הוא "הסכם משולש" בין מינהל מקרקעי ישראל, הסוכנות היהודית ומושב פדוים, המסדיר את העברת זכויות הקניין עם מותו של חבר מושב. ההסכם קובע כי אם לנפטר אין בן זוג, זכויותיו עוברות לבן יורש מיועד. אם אין בן יורש, הזכויות מועברות לפי סעיף 114 לחוק הירושה. על בית המשפט לקבוע האם הסכם זה גובר על רצונו של המנוח. בית המשפט מגיע למסקנה כי הנתבע, כיורש היחיד שנקבע בצוואה, זכאי למשק. הם מבססים את החלטתם על מספר פסקי דין שניתנו לאחרונה לפיהם לחבר בהסדר יש זכות לקבוע את יורש רכושו בצוואה, כל עוד הדבר אינו סותר את הסכם הפשרה או את חוק הירושה. מאחר ולמנוח אין בן זוג ואין לו בן יורש מיועד, והנתבע עומד בדרישות חוק הירושה, בית המשפט מחליט שיש לקיים את הצוואה. טענת התובעים כי במקרים קודמים נקבע תקדים לאי הכרה בצוואות במצבים דומים אינה משכנעת דיה, שכן למקרים אלה היו נסיבות שונות. זאת ועוד, בית המשפט נותן משקל לפרשנותם של מינהל מקרקעי ישראל והסוכנות היהודית – בעלי הקרקע הנדונה – הסבורים כי הנתבע, כיורש על פי הצוואה, זכאי למשק. לפיכך, התביעה נדחית, והתובעים נדרשים לשלם לנתבע הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין.