בג"צ 702/05

תקציר

במקרה דנן, בית המשפט התלבט האם לדחות עתירה בשל שיהוי העותר ואי הכללת כל הצדדים הנפגעים כמשיבים. המשיבים טענו כי העותרת עיכבה ללא הצדקה את הגשת העתירה ב-13 חודשים, שבמהלכם התייחסו לתמ"א כנורמה מחייבת על ידי מוסדות התכנון. למרות שהעותר טען כי השיהוי נבע ממורכבות הבנת התכנית וטען כי הזמן לבדו אינו צריך למנוע טענה לאי חוקיות, בית המשפט העריך את השיהוי במונחים של אלמנטים סובייקטיביים ואובייקטיביים, לצד חומרת אי החוקיות הפוטנציאלית. בית המשפט אמנם הכיר בשיהוי של העותר, אך הדגיש כי ניתן לדחות עתירה רק מחמת שיהוי אם פגעה באינטרסים ציבוריים או מנהליים, דבר שלא פורט דיו על ידי המשיבים. יתר על כן, המשיבים מתחו ביקורת על כך שהעתירה לא כללה רשויות ציבוריות ובעלי קרקעות שעלולים להיפגע מכל ביטול של התוכנית. בית המשפט הכיר באתגר של שילוב כל הקורבנות הפוטנציאליים במקרים כאלה, אך אישר את העיקרון של מתן הזדמנות לצדדים המושפעים להציג את טענותיהם. בית המשפט דן גם בבקשת העותרת לבטל את אישור התכנית בשל שינויים משמעותיים ובלתי מזוהים שנעשו בה לאחר הפקדתה. העותר פירט שינויים רבים, אך לאחר בחינתם, אלה לא שינו את התכנית במידה המצדיקה הפקדה מחדש או הליך אישור חדש. בנוסף, טען העותר לזכות להתנגדויות משניות בגין שינויים שאינם עולים בקנה אחד עם התנגדויות ראשוניות לפי סעיף 106(ב) לחוק; עם זאת, העותר לא הצליח לזהות בבירור אילו שינויים מחייבים זכויות כאלה. משכך, דחה בית המשפט את העתירה והטיל על העותרת הוצאות בגין אי ביסוס טענות וצירוף משיבים נדרשים. השופטים ארבל וג'ובראן הסכימו עם פסק דינו של השופט חשין, וקיבלו את ההחלטה סופית ב-3 ביוני 2007.