בג"צ 209/73

תקציר

בג"ץ קבע כי שיקול דעתו של שר הפנים להתיר או לסרב לישיבת קבע בישראל הוא מוחלט בעקבות חוק הכניסה לישראל. בית המשפט הסביר כי טענת האפליה בבקשות לישיבת קבע אינה חלה משום שרשויות המדינה פועלות באופן חיצוני במקרים כאלה, והמדינה ניצבת לכאורה מול מי שמבקשים להשתקע בישראל לצורך תושבות קבע. שיקול דעתו המוחלט של השר נתון לשמירה על האינטרסים החיוניים של המדינה, והוא יכול להיות מושפע משיקולים הומניטריים ומשיקולים של אינטרס המדינה. במקרה ספציפי זה, העותרים, בעל ואישה בעלי אזרחות ירדנית, עזבו את ישראל לכווית בסוף שנות החמישים והשישים בהתאמה, והשתקעו בה מספר שנים. הם ביקשו תושבות קבע בישראל ונדחתה על ידי משרד הפנים. בית המשפט מצא כי שהותם של העותרים בחו"ל אינה זמנית וכי הם הקימו בית בכווית. לפיכך, החרגת בקשת העותרים לישיבת קבע הייתה מוצדקת ולא שרירותית, בהתחשב באינטרסים החיוניים של המדינה במקרים כאלה. יתר על כן, בית המשפט הדגיש כי משוא פנים כלפי פרטים מיוחסים מנוגד לדמוקרטיה ולשוויון בפני החוק. למרות שבית המשפט מתח ביקורת על החלטת משרד הפנים לאשר את מגורי הקבע של בתו של המוכתר מטעמים מועדפים, הוא לא מצא לנכון לבטל את החלטת המשרד בעניינם של העותרים, שכן היא עלולה לפגוע קשות במדיניות שנקבעה. השופט לנדוי, השופט ברנזון והשופט קיסטר הסכימו עם פסק הדין, דחו את העתירה וביטלו את צווי הביניים והמותנים ללא כל הצדקה להוצאות.