ת"א 19187-03-12

תקציר

המבקשים ביקשו לפסול ראיה שהושגה על ידי מר אופק, אשר הוגשה על ידי המשיבים במסגרת ההליך. המבקשים טענו כי הראיה הושגה שלא כדין, בניגוד להוראות חוק שונות, ולכן יש לפסול אותה. ההוראה הראשונה אליה התייחס חוק האזנת סתר, שלטענת המבקשים מר אופק הפר. עם זאת, בית המשפט מצא כי דרישת הסימולטניות לצורך מעשה האזנת הסתר לא התקיימה, ולכן לא ניתן לפסול את הראיות מטעמים אלה. ההוראה השנייה הייתה חוק המחשבים, האוסר על חדירה בלתי חוקית לחומר מחשב. בית המשפט מצא כי מר אופק אכן חדר לשרתי החברה הקודמת שלו, פיסיקל לוג'יק, ללא אישור, לאחר סיום העסקתו שם. למרות שחוק המחשבים אינו קובע פסילת ראיה שהושגה בניגוד להוראותיו, בית המשפט השלים את הפער החקיקתי באמצעות ניתוח דוקטרינת הפסילה הראייתית. ההוראה השלישית היא חוק הגנת הפרטיות, שגם אותו טען המבקשים כי מר אופק הפר. בית המשפט הסכים וקבע כי הייתה פגיעה בפרטיות, שכן הראיות שהגיעו לידיו של מר אופק כללו מיילים פרטיים ומסמכים פנימיים של החברה, שחשיפתם לא אושרה. לאחר מכן פנה בית המשפט לבחון האם יש לפסול את הראיה לפי חוק הגנת הפרטיות. נמצא כי מר אופק פעל בחוסר תום לב, כי הפגיעה בפרטיות הייתה חמורה וכי ניתן היה להשיג את הראיות כדין. בנוסף, הדגיש בית הדין את הצורך לתמרץ עובדים לכבד את החוק ואת מדיניות החברה, וציין כי קבלת הראיות תעוות את הגינות ההליך השיפוטי. לפיכך, החליט בית המשפט לפסול את הראיה שהושגה על ידי מר אופק לפי סעיף 32 לחוק הגנת הפרטיות. ההחלטה התייחסה למסמכים ומיילים שהגיעו לידי אופק, כולל כאלה שאותרו על בסיס גישה לתיבות דוא"ל פרטיות, ומסמכים שמקורם ברשת של Physical Logic. היקף ההחלטה לא כלל מסמכים שהתקבלו ממקורות לגיטימיים או כאלה שהמשיבים יכלו להוכיח שלא הושגו על ידי מר אופק.