עת"מ 1239/08

תקציר

פסק הדין המדובר מתייחס לסמכות השיפוט של בתי המשפט השונים בישראל ביחס לעבירות חניה והקנסות המוטלים עליהן. עבירות חניה נחשבות לעבירות קנס, כהגדרתן בחוק סדר הדין הפלילי, המאפשר לעבריין לבחור לשלם את הקנס, לבקש את ביטולו או להודיע לתובע על רצונו להישפט. אם הקנס נותר ללא תשלום ולא ניתנה הודעה, העבריין מחויב לשלם סכום כפול. על פי החוק, תשלום הקנס נחשב להודאה באשמה, המובילה להרשעה. העותרים במקרה זה מבקשים לבטל את הדוחות והקנסות הקשורים לעבירות חניה אלה, בטענה שהם נשלחו לאחר תום תקופת ההתיישנות, שהיא שנה לפי חוק סדר הדין הפלילי, וכן כי הם נשלחו על ידי מי שאינו עורך דין, דבר המנוגד לחוק לשכת עורכי הדין. הדיון נסוב סביב השאלה לאיזה בית משפט יש סמכות לבטל הרשעות אלה. מפסק הדין נקבע כי בית משפט השלום הוא הפורום המתאים לקביעת ביטול הקנסות, ואילו לבית המשפט לעניינים מקומיים יש סמכות לבטל את הדוחות. מאחר שהעתירה הוגשה לבית המשפט לעניינים מנהליים, שאין לו סמכות לדון בתיק זה, היא נדחית. העותרים נדרשים לשלם הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין, בסך 25,000 ₪.