עמ"נ 73160-07-24

תקציר

בית המשפט החליט לדחות את הערעור על החלטה לגרש מחוסר אזרחות, שהוא אב לשני קטינים בעלי אזרחות ישראלית. השופט קבע כי לא נפל פגם מנהלי בפסק הדין המקורי וכי שיקול הדעת הרחב של הרשויות הישראליות במקרים כאלה לא נוצל לרעה. השופטת הדגישה כי למערערים – האב ושני ילדיו – אין מעמד בישראל, וכי האב שוהה בארץ שלא כדין מזה שש שנים. השופטת קיבלה את הטענה כי התא המשפחתי אינו מצדיק מתן מעמד בישראל, מה גם שהילדים אינם עומדים בפני גירוש. עוד קבע בית המשפט כי הרשויות אינן מחויבות לקיים שימוע לאיש זולת המערער, שניתנה לו הזדמנות מספקת להשמיע את טענותיו בדיון. יתר על כן, השופט ציין כי בית הדין רשאי להכריע בערעור על סמך טיעונים בכתב בלבד, שכן הוא אינו פוגע בתוצאה. השופטת דחתה גם את טענת המערער כי היה מקום לקיים דיון לבחינת השפעת הרחקת האב על חיי ילדיו, והדגישה כי אין מדובר במקרה של גירוש קטינים. לבסוף, התייחס השופט לטענת המערער כי החל בהליך הגשת הבקשה לקבלת מעמד מטעמים הומניטריים, וקבע כי אין בכך כדי להוות עילה להתערב בהחלטת ההרחקה, מה גם שהמערער לא פעל "נקי". השופט הגיע למסקנה כי יש לדחות את הערעור, אך הותיר למערער שהות עד ליום 15.8.2024 להסדיר את ענייניו. כן חויב המערער בהוצאות המשיב.