בע"מ 4616/11

תקציר

התיק עוסק בסכסוכים כספיים מורכבים של בני זוג נשואים המגיעים לבתי המשפט בישראל. המאבק המשפטי הארוך נסוב סביב חלוקת הרכוש והזכויות הכספיות בין המבקש למשיב. הם נישאו בשנת 1978 ונולדו להם שני בנים. המשיב ירש חלקת קרקע בבני ברק ובהמשך רכש בה זכויות נוספות. בשנת 1984 הוא התקשר בעסקת קומבינציה, במסגרתה קיבל זכויות מלאות בדירה וזכויות חלקיות בשניים נוספים על המגרש. המשיב מכר את זכויותיו באחת הדירות והשתמש בתמורה, יחד עם חסכונותיה המשותפים הנטענים של המבקש, לרכישת דירה נוספת בפתח תקווה, הרשומה על שם שני בני הזוג. בשנת 2005 טענה המבקשת להגנה על זכויותיה מכוח חוק יחסי ממון בין בני זוג, וביקשה חלוקת רכוש. המשיב עזב את דירתם המשותפת בשנת 2006. בית המשפט לענייני משפחה קבע כי על המבקשת להוכיח כוונה קונקרטית לחלוק ברכוש שנרכש לפני הנישואין או במהלכם או להוכיח כי הנכס נטמע בנכסים משותפים. היא קבעה את מועד הגשת התביעה הראשונית של המבקש, נובמבר 2005, כמועד יתרת המשאבים. בית המשפט בחן בדקדקנות כל נכס, וקבע כי המבקשת לא הצליחה להוכיח את זכויותיה ברובם, לרבות החלקה בבני ברק ודירה בנתניה, בשל היעדר ראיות לכוונת שיתוף או להטמעה ברכוש המשותף. עם זאת, בית המשפט הכיר בזכויותיה בדירה שנמכרה ונרכשה מחדש בתמורה, שהפכה למגוריהם. בנוגע לחשבון הבנק המשותף שלהם, בית המשפט קבע כי כספים שנכחו בעת הקרע היו שייכים לשני בני הזוג באופן שווה, אך לא לקח בחשבון כספים שנמשכו חודשים לפני הקרע. גם טענות המבקש לכספי הירושה של המשיב נדחו. המבקש ערער לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, בטענה למועד מאוחר יותר של יתרת המשאבים ובערעור על פסיקות הערכאה הנמוכה יותר בעניין זכויות הקניין. בית המשפט המחוזי אישר את החלטת בית המשפט לענייני משפחה, וקבע כי היא מבוססת על ראיות מהימנות. היא הדגישה כי בני הזוג ניהלו כספים נפרדים וכי המבקשת לא הוכיחה כוונה לחלוק בנכסים החיצוניים שבמחלוקת. לאחר מכן הגיש המבקש בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון, מה שמעלה שאלות לגבי הדרישה להוכחה קונקרטית של כוונות שיתוף וקביעת מועד הקרע. היא טענה לפסיקה אחידה בנושאים אלה וחלקה על קביעותיהן העובדתיות של הערכאות הנמוכות יותר. עם זאת, שופט בית המשפט העליון דחה את הבקשה, בנימוק שהכלל לפיו רשות ערעור במקרים כאלה תינתן רק בנסיבות חריגות הכרוכות בשאלות משפטיות מעבר למחלוקת הספציפית. השופט הסכים עם ממצאי הערכאות הנמוכות יותר והדגיש כי המבקש לא סיפק סיבה מספקת המצדיקה התערבות בהחלטותיהם. משכך, הבקשה נדחתה והותירה את פסקי הדין הקודמים על כנם.