ת"א 1672-03-18

תקציר

בית המשפט מוצא כי יש לדחות את תביעת ההקדש המבקשת לרשום בעלות בחלקת קרקע על שמו מכמה טעמים. ראשית, התביעה נדחית מחמת התיישנות. רישום זכויות הבעלות בקרקע על שם העירייה בשנת 1985 והגשת התביעה הנוכחית בשנת 2018 חורגים ממגבלת הזמן המותרת לפעולה משפטית. טענת ההקדש כי רישום הבעלות על שם העירייה מהווה כפירה בזכויות ההקדש אינה מתיישבת עם העובדה שההקדש הוא אישיות משפטית לפי סעיף 36 לפקודת ההקדשות. לפיכך, רישום הבעלות על שם העירייה אינו מהווה כפירה בזכויות הנאמנות, ושעון ההתיישנות מתחיל לתקתק ממועד זה. בנוסף, התביעה נדחית בעילה של שיהוי, שכן השיהוי הניכר בהגשת התביעה מעיד על ויתור ההקדש על תביעות הבעלות שלו. חוזי השכירות שנחתמו בין העירייה לבין הנאמנות סותרים את טענת הבעלות הנוכחית. יתר על כן, התביעה נכשלת לגופה. בית המשפט קובע כי מעולם לא התקבלה החלטה תקפה של מועצת העיר, שאושרה על ידי שר הפנים, להקדיש את הבעלות בקרקע להקדש. שטר ההקדש שנחתם על ידי ראשי הערים של עכו ונהריה לא העביר את הבעלות בקרקע להקדש אלא הזכיר רכוש משוער, מבלי לציין את מהות הזכויות שהועברו. החלטת מועצת העיר בנוגע לקרקע הייתה להחכיר אותה ישירות מרמ"י, וההקדש יכול היה לצפות רק לחכירת משנה, שלא יצאה לפועל עקב סירובה של רמ"י. התנהלותן של העירייה וההקדש לאחר מכן, לרבות חתימת הסכמי חכירה, מלמדת כי הצדדים המעורבים לא ראו בהקדש כבעלים של הקרקע. יתר על כן, הוויתור על זכויות העירייה לטובת ההקדש בשנת 1981, עליו מסתמך ההקדש, אינו תקף משום שלא קיבל את אישורו של שר הפנים ולא מומש. טענת ההקדש כי יוצרי ההקדש אינם יכולים לגרוע מנכסיה ללא אישור בית המשפט אינה מתקבלת, שכן הבעלות על הקרקע מעולם לא הוקדשה להקדש. מחדלי העירייה והתנהלות שני הצדדים אינם יכולים להכשיר הענקת זכויות בלתי חוקיות במקרקעין להקדש. לפיכך, התביעה לרישום הבעלות בקרקע על שם ההקדש נדחית, והתובע חויב לשלם לעירייה הוצאות בסך 50,000 ₪.