בג"צ 4219/02

תקציר

העותר, הבעלים של שני מבנים המשמשים כמפעל גז בשטח בשליטה פלסטינית מלאה, הגיש עתירה נגד צו המשיב להרוס את המבנים בשל סיכונים ביטחוניים. המבנים מוקמו בסמוך לצירי תנועה ברצועת עזה, ממנו בוצעו מספר אירועי ירי לעבר אזרחים. המשיב, שהוציא את צו ההריסה מכוח תקנה ז(23) לתקנות האג משנת 1907, טען כי הצו חיוני לצרכי מלחמה. בית המשפט העליון, בהרכב השופט ברק, קבע כי פעולתו של המשיב הייתה כדין. היא קיבלה את הגדרתו של המשיב את המצב כתקופת "לחימה" והכירה בצורך הצבאי החיוני בצו ההריסה, תוך מציאת אמצעים חלופיים פוגעניים לא פחות. בית המשפט דחה גם את טענת העותרת כי הצו נועד למטרות בלתי חוקיות, בקובעו כי מעמדן של התנחלויות סמוכות ייקבע בהסכם שלום. כמו כן, בית המשפט שקל את הסברו של המשיב להריסת אחד המבנים בטרם תישמע העתירה, וקיבל אותו כמענה לאיום ביטחוני מיידי. בנסיבות אלה נדחתה העתירה, בהסכמת השופטים שטרסברג-כהן ופרוקצ'יה.