ת"א 1900-09-20

תקציר

השופטת דחתה את תביעת רשות מקרקעי ישראל (רמ"י) נגד נתבע לתשלום דמי היוון, בשל היותה חסומה על פי חוק ההתיישנות. השופט פירט את מועדי ההוכחות ואת העדויות שנשמעו, לפני שהקדים את הדיון וקבע כי יש לדחות את התביעה. לאחר מכן פירט השופט את הסעיפים הרלוונטיים בחוק ההתיישנות ונתן פרשנות לסעיפים אלה, תוך שהוא מצטט מספר תקדימים משפטיים. נקבע כי עילת התביעה קמה כאשר ערך הקרקע השתנה, או לכל הפחות כאשר בית המשפט העליון נתן פסק דין בעניין, שהיה למעלה משבע שנים לפני הגשת התביעה. השופטת דחתה גם את טענת מנהל מקרקעי ישראל כי תקופת ההתיישנות הופסקה בשל הודאת הנתבע בחוב, ומצאה כי הראיות שהובאו - מכתב מעורך דינו של הנתבע והדוחות השנתיים של הנתבע - אינן מספיקות ואינן עומדות בדרישות החוק. זאת ועוד, השופטת ציינה כי התנהלות מנהל מקרקעי ישראל ושיקולי המדיניות התומכים בהתיישנות מצביעים שניהם על כך שיש לדחות את התביעה. אף שדי היה בקביעה זו כדי לדחות את התביעה, הרחיק השופט ופירט שלוש טעויות בולטות בחישוב האגרות על ידי רמ"י: טעות בקביעת המועד הרלוונטי להערכת שווי הקרקע, טעות בהפחתת שווי הקרקע וטעות בשיעור דמי החכירה השנתיים הנהוגים בחישוב. השופטת סיימה את דבריה בהדגישה כי יש לדחות את התביעה בשל היותה חסומה על פי חוק, ופסק לנתבע הוצאות בסך 100,000 ₪, כולל שכ"ט עורך דין.