ת"א 4957-03-18

תקציר

התובע, בעל נכס מושכר, תבע את השוכרים לשעבר (נתבעים 2 ו-3) בגין אי תשלום דמי שכירות ונזקים לנכס בעת פינויו, וכן תבע את הבנק (נתבע 4) בגין הפרת חוזה הקשור לחוזה השכירות. הנתבעים טענו מנגד כי התובעת ניכתה שלא כדין סכומים מסוימים מדמי השכירות. בית המשפט מצא כי התביעות לדמי שכירות לפני אפריל 2011, כמו גם התביעות לפיצויים הקשורים לחוזה, היו ברובן בלתי מבוססות ובחלק מהמקרים התיישנו בשל תקופת ההתיישנות. נמצא כי הנתבעים קיזזו כדין חלק מהתשלומים מדמי השכירות, והתובע ויתר על כל תביעה לדמי שכירות עד ינואר 2009. לפיכך, נדחתה התביעה בדבר דמי שכירות עד אפריל 2011. בגין דמי השכירות המגיעים בחודשים אפריל ומאי 2011 חויבו הנתבעים לשלם לתובע סך של 46,261 ₪. התביעה נגד הבנק נדחתה מאחר שלא נגרם לתובע כל נזק, והודעת צד ג' שהגיש הבנק נגד שוכרי הכספת נדחתה אף היא. באשר לנזקים שגרמו הנתבעים לנכס, בית המשפט הורה להם לשלם 19,600 ₪ בתוספת מע"מ. התובע חויב לשלם לנתבעים הוצאות ושכר טרחת עורך דין בסך 20,000 ₪, וכן הוצאות הבנק ושכ"ט עו"ד בסך 5,000 ₪. כמו כן חויב הבנק לשלם 5,000 שקל לנתבעים צד ג'. התביעה נגד הנתבעת 1 נדחתה מאחר שלא הגישה כתב הגנה, וגם זהותה של נתבעת זו לא הייתה ברורה.