עת"מ 2597/08

תקציר

העירייה טענה כי יש לדחות את העתירה משום שהעותר לא הוכיח קיומה של הבטחה ממשלתית או הסכם כלשהו שהושג בינו לבין העירייה. כל הבטחה שניתנה על ידי בא כוח העירייה בנוגע לחיובי מס עתידיים נעדרה את האישור, הבהירות והכוונה הנדרשים כדי להיות מחייבת מבחינה משפטית, ולכן לא יכלה להיחשב כהבטחה שלטונית. כמו כן, טענה העירייה כי לא הייתה הסכמה או הסכמה לגבי שנות המס שלאחר התקופה שנקבעה בתביעה הקודמת. העותרת לא הצליחה להוכיח כי מצבו של הבניין לא השתנה, דבר המהווה תנאי מוקדם למתן תוקף לכל הסכם נטען. בנוסף, העותר לא הוכיח כל הסתמכות מזיקה על הבטחה כלשהי של העירייה. באשר לטענתה החלופית של העותרת בדבר שימושיות המבנה, פסק בית המשפט לטובתה של העותרת. נקבע כי הבניין, שהיה בבנייה וטרם הושלם, לא צריך להיות חייב בארנונה בשנים 2004-2008. העירייה לא הצליחה להוכיח כי הבנייה הסתיימה, ועדות המומחה תמכה במסקנה כי המבנה אינו ראוי לשימוש, לפחות לא למגורים. בית המשפט הדגיש גם כי אין לחייב בעלי נכסים להשלים בנייה או לשפץ מבנים שנהרסו כדי לחייבם בארנונה. כמו כן, עמד בית המשפט על סמכותו לדון בשאלת חבות הארנונה, שאינה נופלת תחת סיווג הנכסים הקבוע בחוק הרשויות המקומיות. משכך, התקבלה העתירה, והעירייה חויבה לשאת בהוצאות העותר ובשכר טרחת עורך דין, בסך 20,000 ₪ בתוספת מע"מ.