ת"א 51807-12-20

תקציר

השופט בחן בקפידה את המסמכים שהוגשו בתיק זה ובחן את עדויות העדים. על פי חומר הראיות, השופט מקבל חלקית את טענות התביעה. ההחלטה מתבססת על חוק לשון הרע, הקובע כי כל אמירה בעל פה או בכתב שנועדה להגיע לאדם שאינו הנפגע ולהגיע בפועל לאדם אחר מהווה "פרסום". במקרה זה, התובע, שוטר במקצועו, הוכיח את יסוד הפרסום ביחס לאירוע בקניון, שכן האמירות המכפישות כוונו כלפיו על ידי הנתבע בנוכחות שוטרים אחרים. גם ההצהרות הכתובות בפייסבוק, שהגיעו לעוקביו של הנתבע, נחשבות לפרסום. עם זאת, הדברים בעל-פה שיוחסו לנתבע בתחנת המשטרה אינם מהווים פרסום, שכן התובע לא הביא ראיות או עדים מספיקים לתמיכה בטענותיו. השופט קובע כי חלק ניכר מהתבטאויותיו של הנתבע מהוות לשון הרע ועלולות להשפיל את התובע בעיני הציבור ולהפוך אותו חשוף לשנאה, בוז או ללעג. חומרת ההצהרות, לרבות השימוש במונחים פוגעניים כגון "בריון", "מאפיונר" והשוואות לנאצים, מצדיקה את סיווגן של אמירות אלה כלשון הרע. השופטת אינה מוצאת כל הצדקה או חובה משפטית לפרסומי הנתבעת, והם אינם נופלים תחת הגנות כלשהן המוקנות בחוק. באשר לסעד המתאים, השופט מורה לנתבע לשלם לתובע 6,000 ₪ כפיצוי על הנזק שנגרם כתוצאה מהפרסומים המכפישים. סכום זה נקבע בהתחשב בנסיבות הפרסומים, בהתנהגות הצדדים ובמצבו הרפואי של הנתבע, אשר מילא תפקיד במניע הפרסומים. השופט נמנע מלהורות על הסרות נוספות או התנצלויות, שכן הנתבע כבר הסיר את הפרסומים ופרסם התנצלות. לבסוף, השופט אינו פוסק הוצאות משפט נוספות לתובע, בשל אי קבלת מרבית טענות התובע, העומס המופרז על ההליך המשפטי מצד התובע והגישה התוקפנית בה נוקט בא כוח התובע. זכות הערעור נשמרת לשני הצדדים.