ע"פ 61/83

תקציר

הכרעת הדין מתייחסת למקרה של הריגה, בו גרם המערער למותו של המנוח על ידי דקירתו באולר לאחר קטטה. המערער טען כי פעל מתוך הגנה עצמית, לאחר שהוכו נמרצות על ידי המנוח, וביקש להפעיל את הגנת הצורך לפי סעיף 22 לחוק העונשין. בית המשפט העליון קבע כי אדם המעמיד עצמו ביודעין במצב מסוכן אינו יכול לטעון להגנה עצמית, אלא אם כן האתגר מקבל תפנית בלתי צפויה, או שהנאשם מנסה לסגת מהעימות. נטל ההוכחה מוטל על הנתבעים להראות כי לא השתמש בכוח מופרז וכי הנזק שנגרם היה מידתי ביחס לנזק שביקש למנוע. אמת המידה להערכת תוקפה של ההגנה היא אובייקטיבית, בהתבסס על המצב בו היה הנאשם, עם סובייקטיביות מסוימת. בית המשפט מצא כי המערער השתתף בקטטה ביודעין, ואף אחד מהחריגים לא חל. זאת ועוד, מעשיו של המערער במהלך הקטטה לא היו סבירים או הכרחיים, ועל כן לא עמדו בדרישות סעיף 22. גם אם התעלם בית המשפט מאשמתו של המערער בקטטה, עדיין מעשיו במהלך הקטטה היו מופרזים ובלתי סבירים. לפיכך, הערעור על ההרשעה נדחה. עם זאת, בית המשפט מצא את העונש של 14 שנות מאסר מופרז, והפחית אותו לחמש שנות מאסר, יחד עם שנתיים מאסר על תנאי. זאת, בהתחשב בעברו הפלילי הקודם של המערער, בתפקידו כמפרנס היחיד של משפחתו ובהבעת החרטה.