בג"צ 862/89

תקציר

במקרה שהוגש לבג"ץ, עובד מדינה לשעבר, העותר, ערער על החרגת "תוספת כוננות" מ"שכרו הקובע" לצורך חישוב הפנסיה לאחר פרישתו מתפקידו כמנהל אגף הרוקחות במשרד הבריאות. המחלוקת נסבה על השאלה האם "תוספת הכוננות", המשולמת עבור הנכונות לעבוד אם נדרשת מחוץ לשעות הרגילות, מהווה "תוספת קבועה" לפי חוק שירות המדינה (גמלאות), תשל"י-1970. בית הדין האזורי לעבודה צידד בתחילה בעותר וטען כי התוספת היא חלק מעבודתו הרגילה ולכן חלק משכרו. עם זאת, בערעור נוסף הפך בית הדין הארצי לעבודה החלטה זו, תוך שהוא מיישר קו עם עמדת הממשלה כי התוספת מותנית ולכן אינה תוספת קבועה, ללא הכרה ממשלתית הנדרשת בחוק. בית הדין הארצי לעבודה שמר על ההבחנה בין שכר לבין פיצויים נוספים, וקבע כי תשלומי כוננות מותנים בנכונות לעבודה ולכן אינם משתלבים אוטומטית ב"שכר הקובע" אלא אם הוכרו רשמית. בית המשפט העליון, בראשות השופט א' ברק, הסכים עם בית הדין הארצי לעבודה, והכיר בהבחנה הדקדקנית בין רכיבי שכר רגילים לבין תוספות המותנות במשימות נוספות. לאור הערכתם, דחה בג"ץ את העתירה, בנימוק שהשוני בהחלטות בית המשפט נבע בעיקר מפרשנויות עובדתיות שונות ולא מפרשנויות שגויות משפטיות, ולכן אין בהן כל טעות משפטית המצדיקה התערבות.