ת"א 44/08

תקציר

בית המשפט החליט לדחות את טענת הכנסייה, שטענה כי יש לה זיקה וזכויות בחשבון המוחזק על ידי הנתבע, בישוף לשעבר, בנימוק שלא ניתן להוכיח זאת. הכנסייה טענה כי החשבון, שנקרא על ידי הנתבע "קרן שיקול הדעת של הבישוף", הוא למעשה חשבון שיקול דעת לשימושו של הבישוף, בעוד הנתבע והבנק טענו כי מדובר בחשבון פרטי. השופט קבע כי למרות שם החשבון, הכנסייה לא הוכיחה די הצורך מעורבות כלשהי בחשבון, וכי כוונת הנתבע הייתה לפתוח חשבון פרטי. יתר על כן, הכנסייה לא הצליחה להוכיח שיש לה זכות כלשהי על הכספים בחשבון, שכן לבישוף היה חופש מוחלט לגבי השימוש בכספים והוא יכול היה להעביר אותם לחשבון פרטי מבלי שלכנסייה תהיה כל טענה עליהם. הכנסייה גם לא הוכיחה די הצורך את קיומם של מקרים קודמים של חשבונות אפליה חיצוניים, מה שחיסל את טענתה כי החשבון אכן היה חשבון בשיקול דעת. לבסוף, השופט תהה על מטרת התביעה, שכן הכנסייה כבר העבירה אליו את יתרת הכספים בקופת שיקול דעתו של הבישוף זמן קצר לפני פרישתו, מה שמצביע על כך שהיא רואה בו זכאי ליתרת הכספים. מטעמים אלה, בין היתר כמפורט בפסק הדין, נדחתה תביעת הכנסייה, והכנסייה חויבה לכסות את הוצאותיו המשפטיות של הנתבע.