ע"א 143/87

תקציר

עניינו של פסק הדין בפשרה שהושגה בין נופים מפעלים כלכליים בע"מ (המשיבה מס' 1) לבין נושיה, לרבות בנק טפחות (המערער), לאחר שנופים נכנסה להליכי פירוק. בהסדר הפשרה, שאושר על ידי בית המשפט המחוזי, נקבע כי חברה שתיטול על עצמה את חובותיה של נופים תסדיר את חובותיה של נופים ותעמיד ביטחונות מתאימים, מה שהוביל את טפחות לבטל את תביעותיה נגד נופים. טפחות ביקשה פסק דין הצהרתי לשמירת זכויותיה כנושה מובטחת כלפי החברה תוך נטילת התחייבויותיה של נופים, אך בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה וקבע כי ההסדר מבטל במשתמע את שעבודיה של טפחות על רכושה של נופים. בית המשפט העליון פסק לטובתה של טפחות וקיבל את הערעור. בית המשפט קבע כי ויתור של נושה מובטח על מעמדו צריך להיקבע במפורש בהסדר הפשרה, מה שלא היה המקרה כאן. בית המשפט פירש את הסעיף הרלוונטי בהסדר הפשרה – שהזכיר מתן בטוחות וביטול תביעות – כמצביע על כך שהערבות תחדל להתקיים רק לאחר מתן הבטוחות. מכיוון שזה לא היה, טפחות נשאר נושה מובטח. זאת ועוד, טענת המשיבים כי טפחות עמדה בהתחייבות המשכנתאות אינה נתמכת ומפוקפקת. השופטים – השופט ד' לוין, השופט ב' בך והשופט י' קדמי – היו תמימי דעים בהחלטתם. פסיקת בית המשפט העליון קובעת כי הסכמת נושה להסדר חברה לפי סעיף 233 לפקודת החברות אינה גורמת אוטומטית לאובדן זכויות הבטוחות שלו. ההחלטה מדגישה את הצורך בלשון ויתור מפורשת, הגנה על זכויות הנושים ועידוד הסדרים על ידי הבטחת קיפוחם.