ת"א 1359/75

תקציר

התובע, עובד הנתבעת שעבד אצלם בין השנים 1934-1965, הגיש תביעה לפיצויים בגין פיצויים כנגד מעסיקו לשעבר בגין סרטן העור אשר לטענתו נגרם כתוצאה מחשיפה לחומר מסרטן בשם קריוזוט במהלך עבודתו. הנתבע הכחיש את הטענה מכמה טעמים. לטענתם, התביעה התיישנה שכן הוגשה למעלה משבע שנים לאחר אבחון המחלה וכי לא הוכח קשר סיבתי בין מחלתו של התובע לבין חשיפתו לקריוזוטה. עוד טענו כי התובע ויתר על זכותו לתבוע, כי הנתבע אינו אחראי לרשלנות, וכי סכום הנזקים הנתבע שנוי במחלוקת. בית המשפט פסק לטובת הנתבע, וקיבל את הטענה כי התביעה התיישנה. פסק הדין התבסס על סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], הקובע כי אם לא התגלה נזק ביום התרחשותו, יש להגיש את התביעה בתוך עשר שנים מיום קרות הנזק. בית הדין קבע כי הנזק לתובע אירע לא יאוחר מיומו האחרון לעבודתו ביולי 1965, ומאחר שהתביעה הוגשה באוקטובר 1975, הוא לא היה במגבלת עשר השנים. בנוסף, דן בית המשפט בקשר הסיבתי בין מחלתו של התובע לבין חשיפתו לקריוסוט. הם הגיעו למסקנה כי בעוד קריוזוט היה גורם תורם משמעותי, לא ניתן לקבוע את תפקידו המדויק בגרימת המחלה, אשר היה תוצאה של גורמים מרובים. עם זאת, בית המשפט קבע כי כאשר קיים ספק בדבר קשר סיבתי ישיר, יש לייחס את מלוא הנזק לגורם הנדון. השופטת התייחסה גם לחובותיה של הנתבעת כמעסיקה ומצאה אותה רשלנית בכך שלא נקטה באמצעי הזהירות הנדרשים למניעת סכנה לעובדיה. תפקידים אלה כללו אזהרה לעובדים מפני סיכונים, אספקת ציוד מגן, הבטחת השימוש בו, ביצוע בדיקות תקופתיות וצמצום החשיפה למפגעים. השופט דחה את טענת הרשלנות התורמת מצד התובע, שכן הסכנה לא הייתה ידועה לו, והנתבע לא נקט צעדים לידיעתו. באשר לסוגיית הנזק, פסק בית המשפט לתובע פיצוי בסך 130,000 ש"ח בגין כאב וסבל, הפסד השתכרות והוצאות רפואיות. עם זאת, בסופו של דבר החליטה השופטת לדחות את תביעת התובע בשל התיישנותה והורתה לתובע לשלם לנתבע הוצאות ושכר טרחת עורך דין בסך 12,000 ש"ח. השופטת סיימה את דבריה בהמלצה כי הנתבע, מתוך התחשבות בשירותו ארוך השנים של התובע, יתנהג בו בחמלה ויפצה אותו בסכום שנפסק למרות תקופת ההתיישנות. פסק הדין ניתן ביום 15.9.1977.