דב"ע לה/19 - 3

תקציר

המקרה הנדון נסוב סביב השאלה האם נוצרו יחסים חוזיים, ובפרט יחסי עובד-מעביד, בין שני נציגי ציבור לבין מדינת ישראל. המערערים, אהרון אלבינגר וחיים לאדן, טענו כי הם עובדי המדינה ולכן עליהם לקבל פיצויי פיטורים ופדיון חופשה לאחר הפסקת עבודתם עקב תיקון לחוק הגנת הדייר. מנגד, טענה המדינה כי המערערים לא היו עובדיה וכי עבודתם התבססה על מעמדם כנציגי ציבור ולא על התחייבויות חוזיות כלשהן. בית המשפט המחוזי דחה תחילה את התביעה, והוביל את המערערים להגיש ערעור. השאלה העיקרית שעל בית המשפט להכריע בה היא האם התקיים חוזה בין הצדדים לשירות תמורת תשלום, אשר יסווג לאחר מכן את יחסיהם כעובד-מעביד. טיב היחסים הוא המפתח למקרה זה, שכן מעמדם של המערערים כנציגי ציבור והיעדר חוזה מסורתי עשויים לרמז על מערכת יחסים אחרת, שאינה מבוססת על עבודה. השופטים מציינים כי מערכת יחסים חוזית, כמו זו של עובד, יוצרת מערכת של זכויות וחובות, הנעדרת ביחסים המבוססים על מעמד או כפייה. יתר על כן, השופטים מפנים פסקי דין ישראליים קודמים לתמיכה בתפיסה כי יחסים חוזיים, כמו יחסים בין עובד למעביד, נבדלים מיחסים הנובעים ממעמד, כגון יחסים שבין המדינה לבין שופטיה או עובדי ציבור. בסופו של דבר, בית המשפט מגיע למסקנה כי לא התקיימו יחסים חוזיים בין המערערים לבין המדינה. משכך, הערעור נדחה, תוך חיזוק החלטת הערכאה הנמוכה יותר והדגשת אופייה הוולונטרי והסטטוס של עבודת המערערים.