סע"ש 6863-12-17

תקציר

המקרה הנדון נסוב סביב טענתו של עובד להפליה בנוגע לתוספת חיל כלפי מעסיקו, הנתבעת. התובע, עובד בענף ניהול הייצור, טען כי כמה מעמיתיו קיבלו תוספת שלא כדין לתוספת החיל שלהם, שנעה בין 15% ל-25%, בעוד שנמנעה ממנו אותה העלאה למרות שהחזיק באותו תפקיד למעלה משני עשורים. התובע טען כי ההחלטה לשלול ממנו את התוספת הייתה מפלה ובלתי חוקית. השופטת בחנה ביסודיות כל אחת מטענות התובע ועדי התביעה. נקבע כי קבוצת האנשים הזכאים ליחס שווה, כפי שהוגדרה על ידי התובעת, כללה אנשי צוות שלא קיימו קשר שוטף עם עובדים בתפקידי ייצור במסגרת עבודתם. עם זאת, התובע לא הצליח להוכיח כי העובדים שהציג כדוגמאות קיבלו תגבור שלא כדין במצבם. נותחו עדויותיהם של עדי התביעה, בהם עצמון אריאל, אבי גבע, שרה ח'ליפה, אווה לוטתי, שלום מקייס וברוך קופרמן. בית המשפט מצא כי עובדים אלה קיבלו את התוספות כדין, אם משום ששהו זמן ניכר באזור הייצור ואם בשל אופי עבודתם, מנגנוני הקיבוע או עבודת המחשוב שלהם. עדותו של התובע עצמו הייתה כללית והתבססה על הערכות אישיות ולא על ראיות עובדתיות. יתר על כן, השופט ראה בטענת התובע בדבר תנאי הכרחי להגדלת החיל – שהייה של לפחות 50% מזמנם באזור הייצור – הרחבה של העתירה ודחה אותה. תחת זאת, נמצא כי הסיווג הרלוונטי לתפקיד התובעת הוא התוספת הייעודית, הנקבעת לפי תפקיד ולא לפי זמן שהייה באזור הייצור. בסיכומו של דבר, התביעה נדחתה, שכן התובע לא עמד בנטל ההוכחה. בנוסף, חויב התובע בהוצאות הנתבעת, בסך 15,000 ₪, בתוך 30 יום. לשני הצדדים הייתה הזכות לערער על פסק הדין בבית הדין הארצי בירושלים תוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין.