ע"פ 592/83

תקציר

פסק הדין המדובר מתייחס למקרה של החזקת נשק שלא כדין לפי סעיף 144 לחוק העונשין, תשל"ז-1977. המערער הואשם בכך שאיים על אדם באיומי אקדח וירה באקדח בעת שהקורבן נמלט. עם זאת, האקדח מעולם לא נמצא או נבדק. בית המשפט העליון אישר את הרשעתו של המערער, בקובעו כי התביעה עמדה בהצלחה בנטל המוטל עליה לספק את כל יסודות העבירה. בית המשפט קבע כי ניתן לסתור את היעדר הראיות הפיזיות באמצעות ראיות נסיבתיות והנחות שכל ישר. מקובל היה כי אקדח הוא בדרך כלל נשק המסוגל לירות כדורים ולגרום למוות, ודי היה בראיות התביעה כי נורה כדור מהאקדח כדי לעמוד בדרישות החוק. יתר על כן, בית המשפט דחה את טענת ההגנה בדבר מהימנות דברי העדים, וקיבל את קביעתו של הערכאה הנמוכה יותר כי הגרסה המפלילה לאירועים הייתה אמת. עוד הבהיר פסק הדין את נטל ההוכחה בדבר יכולת הנשק, וקבע כי הוכחת ירי כדור מאקדח מקימה את יכולתו להרוג. בית המשפט הבחין בין מקרה זה לבין מקרה שצוטט על ידי ההגנה, בו הנשק המדובר היה עוזי שנמצא בחצר, בהדגישו כי ניתן להשתמש הן בראיות ישירות והן בראיות נסיבתיות להוכחת עבירות לפי סעיף 144, ובמקרה זה ירי הקליע מהווה ראיה נסיבתית. בסופו של דבר נדחה הערעור, והמערער הורשע בהחזקת נשק שלא כדין, לצד איומים בפגיעה שלא כדין וירי בשטח בנוי.