בג"צ 20/64

תקציר

העותר, הנוסע בע"מ, ביקש לקבל רישיון מהמשיב, המפקח על התעבורה, להעביר חמישה אוטובוסים שנרכשו באמצעות מכרז של אל על על שמם. אולם, המשיב סירב לתת את ההיתר. לאחר מכן עתר העותר לבג"ץ בטענה כי סירובו של המשיב אינו מוצדק. בעתירה קודמת (בג"ץ 178/63) הצדיק בית המשפט את סירובו של המשיב בנימוק של מדיניות שמטרתה לצמצם את מספר המפעלים לשמירה על איכות השירות והבטיחות. עם זאת, הציע בית המשפט למשיב לשקול מחדש מתן רישיון פרטי לעותרת. בעקבות זאת, המשיב שקל מחדש אך עדיין דחה את בקשת העותר, בנימוק של אותם נימוקי מדיניות. בעתירה הנוכחית הועלו מספר טענות עובדתיות ומשפטיות, שרובן נדונו בעבר. בית המשפט הסכים עם המשיב כי אין לבחון מחדש עניינים שכבר נדונו או שניתן היה להעלותם בעבר. רק שתי תביעות חדשות נדונו. ראשית, טען העותר כי הגבלת מספר בעלי הרישיונות מחייבת תקנה פורמלית, מה שלא היה המקרה כאן. בית המשפט הכיר בכך שבעוד שפקודת התעבורה מחייבת פעולות מסוימות להיעשות באמצעות תקנות, סירובה של המשיבה לא התבסס על הגבלת רישיונות אלא על הגבלת מספר בעלי הרישיונות מטעמים תקפים הקשורים לתחזוקת השירות. שנית, העותרת טענה לאפליה, וטענה כי מדיניות המשיב יושמה באופן שרירותי. בית המשפט מצא כי הדוגמאות שהובאו אינן תומכות בטענה זו וכי למדיניות היו הצדקות לגיטימיות. השופט לנדוי היה שותף לספקותיו של העותר באשר להיקף מדיניותו של המשיב, במיוחד במקרה זה, אך הכיר בכך שבית המשפט אינו צריך להתערב בשיקול דעתו של המשיב בענייני תעבורה. השופט כהן הצטרף גם להחלטתו של השופט ברנסון לבטל את הצו המותנה ולדחות את העתירה, תוך שהוא מיישר קו עם הסתייגותו של השופט לנדוי. משכך, ביטל בית המשפט את הצו המותנה מפסק הדין הקודם ודחה את העתירה, תוך שהוא מורה לעותרת לכסות את הוצאות המשיב.