ת"א 38151-03-16

תקציר

התיק סובב סביב תביעת פיצויים שהגישו יורשיו של מוסטפא מוחמד עזאם תראביה, שאדמתו הופקעה על ידי מדינת ישראל בשנת 1964 לצורכי ציבור. התובעים, הזכאים לפיצויים, תובעים פיצויים בגין אובדן דמי חכירה. המחלוקת נסובה סביב אופן חישוב האגרות הללו לתקופה שממועד ההפקעה ועד למועד תשלום הפיצויים. בעוד התובעים טוענים כי החישוב צריך להתבסס על אחוז מסוים מערך הקרקע בכל שנה, הנתבעים טוענים כי פרשת איסמעיל שינתה את המצב המשפטי וכי יש לקבוע אחרת את שכר הטרחה עבור שטחי הבנייה והחקלאות של הקרקע. בית המשפט מצדד בתובעים, בקובעו כי פרשת איסמעיל לא שינתה את המצב המשפטי הקיים בכל הנוגע לאופן חישוב דמי החכירה האבודים. פסק הדין קובע כי שווי הקרקע יוערך מדי שנה ודמי החכירה האבודים ייגזרו משווי זה בשיעור מסוים (אחוזים). עבור השטח החקלאי, שיעור זה נקבע על 5% מערך הקרקע בכל שנה, ועבור אזור המגורים השיעור נקבע גם על 5%, ללא הבחנה. שיעור זה תואם גם את דמי החכירה שגובה רשות מקרקעי ישראל (רמ"י) בעסקאות חכירה וולונטריות של קרקעות. בית המשפט מסתמך רבות על חוות דעתו של המומחה שמונה מטעם בית המשפט, גלעד יצחקי, אשר ביסס את חישוביו על שווי הקרקע, הנגזר מעסקאות השוואה, וקבע שיעור אחיד של 6% מדמי החכירה. עם זאת, בית המשפט משנה היבטים מסוימים בחוות דעתו, במיוחד לתקופה שקדמה לשנת 2009, שבה נמצא כי חישובי המומחה שרירותיים ובלתי מנומקים. תחת זאת, בית המשפט מקבל את הערכות השמאי של הנתבעים לשנים אלה. בנוסף, בית המשפט קובע כי הרווח שהפיקה המדינה מההפקעה, עקב שינוי ייעוד הקרקע, אינו אמצעי מתאים לחישוב דמי חכירה אבודים. זאת משום ששינוי הייעוד חל לאחר ההפקעה, והמועד הרלוונטי להערכת שווי הקרקע הוא מועד ההפקעה. לסיכום, התובעים זכאים לפיצוי בגין דמי חכירה אבודים, המחושבים לפי שווי הקרקע השנתי כפי שנקבע על ידי המומחה שמונה על ידי בית המשפט, בשיעור אחיד של 5% מדמי החכירה הן עבור שטחי החקלאות והן עבור המגורים. הנתבעים חויבו לשלם את הוצאות המשפט של התובעים וחלק משכר טרחת המומחה שמונה על ידי בית המשפט.