עת"מ 10038-02-23

תקציר

פסק הדין המדובר מתייחס לעתירה שהגישה קבוצת אורלינסקי נגד הכללת כביש 423 באזור איחוד וחלוקה לפי חוק התכנון והבנייה. העותרים טענו כי התוואי אינו דרך חדשה אלא העתקה של דרך קיימת, ולכן אין לחול מבחני הזיקה התכנונית. עם זאת, בית המשפט חלק על כך וקבע כי הסטת כביש 423 מזרחה אכן נעשתה מטעמים תכנוניים ובסמכות ועדת התכנון הארצית. כמו כן, נקבע כי התקיימו מבחני הזיקה התכנונית, המחולקים לתנאי חיובי ומצב שלילי. התנאי החיובי, לפיו השימוש הציבורי נדרש למימוש התכנית, התקיים, שכן הסטת הכביש הייתה הכרחית לתכנון שכונה חדשה. התנאי השלילי, בדבר היעדר זיקה הדוקה בין הכביש לשכונה, התקיים אף הוא, כאשר בית המשפט מצא כי חלופות שונות למיקום הכביש ולאופי המחלף המחבר בין השכונה לכביש, מלמדות כי הכביש משרת מטרה ציבורית רחבה יותר ולא נועד להיטיב עם תושבי השכונה החדשה בלבד. בית המשפט דחה גם את הטענה כי הציבור אינו צריך לשאת בעלות העתקת הכביש, וכן את הטענה כי החוקר חרג מסמכותו בטיפול בהתנגדויות הקשורות לכביש. לבסוף, קבע בית המשפט כי ההליך המינהלי שננקט במקרה זה היה תקין ואינו מצדיק התערבות שיפוטית. לפיכך נדחתה העתירה, וכל צד חויב לשאת בהוצאותיו.