ע"א 3137/15

תקציר

בסכסוך משפטי זה טענה העירייה לשיפור העסקה הנוגעת להכשרת יישוב, אך נתקלה במספר טענות סף. ראשית, העירייה טענה להיעדר יריבות עם קצא"א, הטילה ספק בלגיטימיות של הנאמנות ובהיעדר עסקה רשמית להעברת קרקעות. עם זאת, ראיות הראו כי קצא"א היא הבעלים החוקיים עם יחסי אמון שנוצרו מאז 1970. בית המשפט דחה את טענת העירייה כי קצא"א נעדרת זכויות קנייניות, ואישר מחדש את זכותה ההוגנת בנאמנות. תקופת ההתיישנות הייתה נקודת מחלוקת נוספת; העירייה טענה כי המקרה מיושן. עם זאת, בית המשפט מצא את התביעה מתייחסת לדמי שימוש בקרקע - ולא לבעלות - וקבע כי החוק לא פקע בשל ההכרה של נציג העירייה משנת 2009, המאפסת את תקופת ההתיישנות. בנוסף, דחה בית המשפט את טענת השיהוי של העירייה, וקבע כי קצא"א עמדה בעקביות על זכויותיה מאז שנות השבעים. בית המשפט דחה את טענת העירייה בדבר הסכם מכר לא ספציפי של הקרקע, בנימוק של היעדר ראיות מספיקות ותיעוד עקבי של הסכמי נאמנות עם קצא"א. העירייה טענה אמנם להפרת תום לב בשל החזקתה ארוכת השנים בקרקע, אך לא הצליחה להוכיח הסכם בתמורה או בסיס חוקי כלשהו להעברת הבעלות. בית המשפט לא מצא ראיות משכנעות להסכם מכר או להפרת עקרונות ההגינות. כתוצאה מכך, חויבה העירייה בדמי שימוש בקרקע במשך שבע השנים שקדמו לתביעה. באשר לשומת דמי השימוש אושרה הערכת בית המשפט המחוזי, למעט ריבית מתוקנת למגרש אחד, שתוצאתה סך שכר טרחה מתוקן בסך 1,664,395 שקל. הודעת הצד השלישי של העירייה נגד הסדר הפשרה נדחתה בשל טענותיה הבלתי מבוססות לבעלות על הקרקע. כמו כן, הערעור על הוצאות משפט מופחתות נדחה, ובסופו של דבר נדרשה העירייה להסדיר את תשלומי דמי השימוש המשוערים והוצאות משפט נוספות.