ע"א 1076/08

תקציר

פסק הדין דן במחלוקת על חלוקת רכוש בין בעלים משותפים. המשפט נסב סביב פרשנותו של סעיף 29 לחוק המקרקעין, הקובע כי ניתן לרשום הסכם שותפות ובכך יחול תוקפו על כל השותפים הנוכחיים והעתידיים. בתי המשפט דנו בשאלה עד כמה הסכם שיתוף לא רשום יכול לחייב צד שלישי – ובפרט, האם ידיעתו של צד שלישי על ההסכם משנה את מעמדו המשפטי. בחלק מהמקרים נפסק כי הסכמי שיתוף לא רשומים אינם מחייבים צדדים שלישיים, גם אם הם מודעים להם, ואחרים נקטו בעמדה כי עקרון תום הלב משמעותו כי צד שלישי שידע על ההסכם צריך להיות כפוף לתנאיו. למרבה המזל, המקרה הנוכחי אינו מחייב את השופטים להוסיף את קולם לדיון זה, שכן גם הסכם שיתוף רשום כדין יכול להתפרק על ידי כל שותף, לפי שיקול דעתו של בית המשפט. פסק הדין דן גם בדרכים השונות בהן ניתן לחלק את הנכס ומסכים עם קביעתו של בית משפט קמא כי יש לקיים את החלוקה ההיסטורית של הנכס, כפי שנהגה על ידי הבעלים מאז שנת 1975. חלוקה זו הוסכמה על כל הצדדים ומחליפיהם ובאה לידי ביטוי בשרטוט של בן אביב. עם זאת, תשריט זה טעון אישור של רשויות התכנון מכוח חוק התכנון והבנייה, ואם הוא לא יינתן, בית המשפט יצטרך לבחון אפשרויות אחרות לחלוקת הנכס. אלה כוללים פירוק השותפות על ידי רישום הנכס כבית משותף או מכירת הנכס וחלוקת התמורה. לסיכום, השופטים קובעים כי יש לפרק את השותפות כאשר כל שותף שומר על החלק בנכס בו השתמש בעבר, כל עוד הדבר מאושר על ידי הרשויות הרלוונטיות. אם לא, בית המשפט יצטרך לבחון אפשרויות אחרות. המשיבים נדרשים לשלם למערערים שכר טרחת עורך דין, וההחלטה תיושם ללא נוכחות הצדדים.