ת"צ 53089-07-19

תקציר

המבקשים, אשר חכרו רכבים מהמשיבה לתקופה של 30 חודשים, טענו כי המשיב הונה אותם ולקוחות אחרים בכך שלא החזיר להם את אגרת רישוי הרכב היחסית בגין התקופה שלאחר תום תקופת החכירה, אשר לדעתם תוחזר. לטענתם, החוזה שותק בעניין זה וכי החברות המתחרות אכן החזירו את העמלה. עוד טענו כי המשיבה ניסחה את החוזה ועל כן יש לפרשו כנגדה, וכי הימנעותה מלציין במפורש כי האגרה לא תוחזר מהווה הטעיה. זאת ועוד, טענו המבקשים, כי המשיבה התעשרה שלא בצדק משמירת שכר הטרחה, וכי התנהלותה עולה כדי רשלנות והפרת מספר חובות חקוקות. המשיבה, לעומת זאת, ציינה כי החוזה מחייב באופן ברור את המבקשים לשלם את האגרה בשם החברה לאורך כל תקופת השכירות, לרבות התקופה שלאחר תום תקופת השכירות, וכי מחיר העסקה משקף זאת. בית המשפט בחן את החוזה ומצא כי הוא מצביע בבירור על חובת המבקשים לשלם את מלוא אגרת הרישיון אם מועד התשלום נופל בתוך תקופת השכירות, וכי המבקשים היו מודעים לכך היטב. העובדה שהמשיבה לא הצהירה במפורש כי האגרה לא תוחזר עבור התקופה שלאחר השכירות אינה מהווה הטעיה, שכן המבקשים לא הוטעו לחשוב אחרת. עוד קבע בית המשפט כי המשיבה לא התעשרה שלא כדין, שכן המבקשים הסכימו לשלם את האגרה בשמה, וכי התנהלותה לא עלתה כדי רשלנות או הפרת חובה חקוקה. ככלל, קבע בית המשפט כי המבקשים לא הצליחו להוכיח עילת תביעה שעשויה להצליח, ולכן דחה את בקשתם לתביעה ייצוגית. משכך, נדחו גם טענותיהם האישיות של המבקשים, והם חויבו בהוצאות המשיב בסך 30,000 ₪.