ת"א 12538-09-13

תקציר

השופטת קבעה כי טענת התובעים כי הנתבעים מסיגי גבול באדמתם מוצדקת, ועל כן על הנתבעים להסיר את ידיהם ממקרקעי התובעים ולהשיב את החזקה בהם לתובעים. השופט הורה על צו מניעה קבוע האוסר על הנתבעים להשתמש בקרקע, וכן נדרשו הנתבעים לשאת בעלויות פינוי הקרקע בעצמם בתוך 30 יום. אם הנתבעים לא יעמדו בדרישות, התובעים יהיו רשאים לבצע את הפינוי, ההריסה והפינוי על חשבון הנתבעים. בנוסף, הוציא השופט צו המאפשר לתובעים לפצל את הסעדים כמבוקש וקבע כי הנתבעים ישלמו לתובעים הוצאות משפט ושכר טרחת עורכי דין, בסך 15,000 ₪. השופט ביסס החלטה זו על מספר נקודות מרכזיות. ראשית, בעלותם של התובעים במקרקעין הייתה רשומה ואינה שנויה במחלוקת, בעוד הנתבעים לא הביאו כל ראיה לבעלותם או להחזקתם החוקית בקרקע. חוזי מרעה שהציגו הנתבעים נמצאו זמניים או שאינם קשורים למקרקעין המדוברים. יתר על כן, הנתבעים לא הצליחו להוכיח כי ירשו זכויות כלשהן במקרקעין מקרוביהם, כפי שנטען בעדוותיהם. השופטת התייחסה גם לטענות הנתבעים בנוגע לפרנסתם ולתביעותיהם המנהליות. נמצא כי הכנסות הנתבעים מהקרקע לא היו מקור פרנסתם העיקרי, ועל כן לא היה חשש כי הוצאתם מהקרקע תגדע את פרנסתם. לבסוף, קבע השופט כי טענותיהם המנהליות של הנתבעים, אשר מתחו ביקורת על הקצאת שטחי מרעה ועל אפליה לכאורה מצד הרשויות, חורגות מסמכותו המהותית של בית המשפט ויש להפנות אותן לעתירה מנהלית בבית המשפט המחוזי. משכך, התביעה העיקרית התקבלה, התביעה שכנגד נדחתה, והנתבעים חויבו לפנות את מקרקעי התובעים.