ע"פ 2392/21

תקציר

הכרעת הדין נסובה סביב ערעור בשאלה האם יש לבטל את הרשעתו של מערער צעיר למרות שהודה בעבירות חמורות, בהן שוד וסחיטה. השופטת ד' ברק-ארז טענה לביטול ההרשעה בשל מאמצי השיקום יוצאי הדופן של המערער, תוך הדגישה את התפנית המוצלחת בחייו של המערער, לרבות הישגים לימודיים ורצון לשרת בצבא. החלטה זו נתפסה כעולה בקנה אחד עם הוראות החוק המאפשרות אי הרשעה בתיקי נוער בהם ניכר שיקום. מנגד, השופט י' אלרון התנגד לדעה זו, תוך ציון חומרת העבירות והפגיעה בקורבן. הוא הדגיש כי שיקולי שיקום אינם צריכים להאפיל על הצורך במיצוי הדין ובענישה, במיוחד נוכח ריבוי העבירות ומעורבותו של המערער בפעילות פלילית נלווית לכך, גם בגיל צעיר. גם השופט נ' סולברג הסכים עם השופט אלרון, והדגיש כי למרות שיקומו המרשים של המערער, חומרת העבירות מחייבת את המשך ההרשעה. הוא הצביע על חשיבות שימור ההרשעה כתזכורת והרתעה, תוך הכרה באפשרות למחוק את הרישום הפלילי בעתיד באמצעות שירות צבאי למופת. בסופו של דבר, החלטת הרוב של השופטים אלרון וסולברג אישרה את ההרשעה, דחתה את הערעור לביטולה, תוך הדגשת הצדק וסבלו של הקורבן לצד נתיבי גאולה עתידיים אפשריים עבור המערער.