עמ"נ 10830-10-23

תקציר

הפנייה מתייחסת לבקשה לקבלת אזרחות ישראלית מטעמים הומניטריים של תושב קבע ירדני שנישא לאזרחית ישראלית. המחלוקת המרכזית נסובה סביב מסגרת הזמן הסבירה לטיפול בבקשה והאם קשריה של המערערת לישראל גוברים על קשריה עם ירדן. לאחר שבחן את העובדות, הכיר בית המשפט בעיכובים מצד המשיב, משרד הפנים, בטיפול בבקשה, אשר האריך את הליך האזרחות המדורג. עם זאת, בית המשפט מצא כי עיכובים אלה לא הטו די הצורך את הכף לטובת המערערת, במיוחד בהתחשב בתרומתה שלה עצמה לזמני הטיפול הממושכים. באשר לקשרים עם המדינות בחנו בית המשפט גורמים כגון מגורים, תעסוקה, קרובי משפחה, נכסים וזכויות סוציאליות. נמצא כי קשריו של המערער לישראל לא היו חזקים באופן משמעותי מאלה שבירדן. קשריה של המערערת עם ירדן כללו את משפחתה המורחבת, כישוריה המקצועיים וחלק ניכר מחייה שבילתה שם. לעומת זאת, קשריה לישראל כללו רכוש בירושה, חלק מבני המשפחה וזכויות סוציאליות. בית המשפט ציין כי אין די באיזון קשרים גרידא כדי להצדיק אזרחות וכי המערערת לא הוכיחה טעמים הומניטריים מיוחדים שיגברו על זיקתה לארץ מוצאה. זאת ועוד, דחה בית המשפט את הטענה כי נשללה מהמערערת הזכות לטעון את טענותיה, בקובעו כי טופס הבקשה לאזרחות מטעמים הומניטריים סיפק לה תשתית מספקת להצגת טיעוניה. בית המשפט אישר את החלטת בית הדין לעררים והגיע למסקנה כי שיקול הדעת הרחב של משרד הפנים בעניינים אלה לא הופר. משכך, נדחה הערעור, וצו הביניים הנעתר לבקשת המערער בוטל. המערער נצטווה לעזוב את ישראל עד ליום 1.5.2024.