תפ"ח 5595-12-19

תקציר

הנתבע היה נשוי למנוח כעשר שנים. היו להם יחסים טובים והם נסעו יחד. עם זאת, התגלעה ביניהם מחלוקת על חלוקת הוצאות משק הבית. המנוח יזם פרידה והעביר את חפציו של הנאשם לחדר אחר בעת ששהה בחו"ל. עם שובו חיפש הנאשם מקום מגורים אחר אך לא מצא. ביום האירוע הודיעה המנוחה לנתבעת על כוונתה לפתוח בהליכים משפטיים. היה ביניהם ויכוח, והנאשם ביקש מהמנוח להחזיר לו את האקדח. המנוח שלף את האקדח ונופף בו, ונפלט ממנו כדור. הנאשם ניסה לחטוף את האקדח, ונורו כדורים נוספים שפגעו במנוח. היא מתה מפצעיה. כתב האישום מייחס לנאשם רצח בנסיבות מחמירות. גרסת התביעה התבססה על ראיות נסיבתיות, לרבות הנסיבות המוסכמות לפיהן הנאשם היה לבדו עם המנוחה בעת שנורה, הכדורים יצאו מאקדחו ושני כדורים פגעו בעורפה של המנוחה. ההגנה טענה כי המוות היה מקרי, וכי הנאשם לא התכוון להרוג את אשתו. בית המשפט בחן את חומר הראיות ומצא כי התביעה עברה בהצלחה את המבחן התלת-שלבי לראיות נסיבתיות. הנסיבות המוסכמות הצביעו על אשמתו של הנאשם מעבר לספק סביר. בית המשפט מצא את גרסת הנאשם לאירועים כבלתי אמינה ומלאת סתירות. הוא בחן גם תרחישים אפשריים אחרים, אך מצא כי הם אינם סבירים. באשר לנסיבות המחמירות, הגיע בית המשפט למסקנה כי אמנם היו אינדיקציות להחלטה קודמת להרוג, אך קיים ספק סביר אם הרצח בוצע לאחר הליך משמעותי של שקילה וגיבוש החלטה להרוג. לפיכך, הורשע הנאשם ברצח לפי סעיף 300(א) לחוק העונשין אך לא ברצח בנסיבות מחמירות.