ס"ע 39726-11-12

תקציר

התובעת, גב' נמיראת מדיחה, תבעה את מעסיקה לשעבר, מר אלעזר אליאס, בגין שכר, גמול שעות נוספות, ימי מחלה, הוצאות נסיעה, פדיון חופשה, הודעה מוקדמת, פיצויי פיטורים שלא כדין והחזר הוצאות משפט בגין הליכים שהתנהלו בלשכת רואי החשבון. יחסי העבודה בין התובעת לנתבעת נמשכו מיום 21.06.2010 ועד ליום 30.07.2010. בתקופה זו הייתה הנתבעת מעסיקה היחיד של התובעת. הנאשם היה רואה חשבון שניהל משרד המספק שירותי הנהלת חשבונות והנהלת חשבונות. התובעת הועסקה כמתמחה בראיית חשבון. הצדדים הסכימו כי התובעת תעבוד 35 שעות שבועיות בתעריף של 21 ₪ לשעה תחת פיקוחה של הנתבעת. הנתבע היה אחראי להודיע ללשכת רואי החשבון על התמחותו של התובע. עבודתה של התובעת בוצעה במשרדי הנתבעת והיא קיבלה את שכרה באמצעות העברות בנקאיות. פחות מחודשיים לאחר מכן, באוגוסט 2010, החל התובע לעבוד בחברת הרהיטים האמריקאית. הנתבע המשיך למסור לתובע תלושי שכר עד חודש דצמבר 2010, תוך שהוא רושם עצמו כמעסיק. הצדדים חלוקים בשאלה האם הנתבעת או חברת הרהיטים שילמו לתובע את שכרו מחודש אוגוסט 2010 ואילך. התובעת טענה כי שולם לה במזומן על ידי הנתבעת, ואילו הנתבעת טענה כי חברת הרהיטים שילמה לתובע ישירות. עדויות נציגי חברת הרהיטים תמכו בגרסת הנאשם, והשופט קיבל אותה כאמת. התובע גם לא סיפק הסבר עקבי לעניין זה. בנוסף, מצאה השופטת כי דוחות הנוכחות של התובעת לתקופה שבין ינואר למרץ 2011 הוגשו לנתבעת רק בחודש מרץ 2011, דבר הסותר את טענתה כי קיבלה את שכרה מהנתבע בתקופה זו. שכרה של התובעת עבור החודשים ינואר ופברואר 2011 שולם במזומן והופקד בחשבון הבנק שלה, דבר שתמך בגרסת הנתבע לפיה חברת הרהיטים היא משלמת השכר. השופט שקל גם את הנסיבות בהן החל התובע לעבוד בחברת הריהוט. התובעת טענה כי הועברה ממשרדו של הנתבע עקב סכסוך הנוגע לעסקי אשתו של הנתבע וחקירה של משרד התמ"ת. עם זאת, השופט מצא גרסה זו בלתי עקבית ומעורפלת. הנתבע טען כי התובעת הועברה משום שזייפה את דוחות הנוכחות שלה, וכטובה אישית עבורה סייע לה למצוא עבודה בחברת הרהיטים. גרסה זו נתמכה על ידי עד, והשופט מצא אותה אמינה יותר. השופטת בחנה את השאלה המשפטית של זהות המעביד של התובעת ויישמה את מבחני העזר שהותוו בפרשת כפר רות ומבחנים נוספים מפרשת חסידים. מבחנים אלה כללו קביעה מי העסיק את העובדת, הטיל עליה משימות, פיקח על עבודתה, היה בעל הסמכות לפטר אותה, נשא בעלויות השכר והתלות הכלכלית של העובדת. השופטת קיבלה את טענת הנתבעת כי חברת הרהיטים הייתה מעסיקתה הבלעדית של התובעת החל מיום 01.08.2010. תפקידה של הנתבעת הוגבל להפקת תלושי שכר לבקשת שני הצדדים להכיר בעבודתה של התובעת כמתמחה בראיית חשבון ולסייע לנתבעת לזכות בחוזה שירותי הנהלת החשבונות של חברת רהיטים. יתרה מכך, השופטת ציינה כי התובעת לא העלתה את טענותיה כלפי חברת הריהוט, מעסיקתה העיקרית, והתעקשה שלא לצרפן כנתבעת. עוד הדגישה השופטת כי התובעת לא הוכיחה כל מניעה לקבלת זכויותיה מחברת הריהוט. לפיכך, הגיע השופט למסקנה כי אין לראות בנתבעת מעסיקה משותפת עם חברת הריהוט. כתוצאה מכך, דחתה השופטת את מרבית תביעות התובע, לרבות תביעות בגין פיטורים שלא כדין, גמול שעות נוספות, ימי מחלה והחזר שכר טרחת עורך דין, בהתייחס לתקופה שלאחר תחילת עבודתו של התובע בחברת הריהוט. עם זאת, השופטת קבעה כי על הנתבעת לשלם לתובעת 159 ₪ עבור פדיון חופשה שנתית ו-288 ₪ עבור הוצאות נסיעה עבור התקופה בה עבדה במשרדי הנתבעת. סכומים אלה ישולמו תוך 30 יום בהפרשי הצמדה וריבית שנצברו החל מיום 01.08.2010. כל צד היה אחראי להוצאות המשפט שלו עקב ההצלחה החלקית של תביעות התובע. על פסק הדין של השופט ניתן לערער בתוך 15 יום לבית הדין האזורי לעבודה בחיפה.